כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

החלטות או"ם

החלטת מועהב"ט של האו"ם 1515 (2004)

החלטת מועהב"ט של האו"ם 1515 נתקבלה ב- 7 ליוני 2004 במטרה לאשר את נוסח "מפת הדרכים" כתכנית שיש להתקדם על פיה בדרך להגשמת רעיון הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. ההחלטה קראה לשני הצדדים למלא את הצעדים הנדרשים על פי "מפת הדרכים".

החלטת מועהב"ט של האו"ם 1397 (2002)

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1397 התקבלה ב-12 במרס 2002, בעקבות התמשכות אנתיפאדת אל-אקצא והעמקת הסכסוך בין ישראל לפלסטינאים. ההחלטה מאשרת את חזון שתי המדינות, ישראל ופלסטין. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הבטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.

החלטת מועהב"ט של האו"ם 338 (1973)

בהתאם להצעה משותפת של ארה"ב וברה"מ נתקבלה החלטת מועהב"ט של האו"ם ב- 22 לאוקטובר 1973. ההחלטה קראה להפסקת אש בתוך 12 שעות, ליישום מיידי של החלטה 242 עם כניסת הפסקת האש לפועל , ולפתיחה מיידית במשא ומתן לכינון שלום צודק ויציב במזה"ת ע"י קיום שיחות שינוהלו בחסות "נאותה" (מה שפורש כחסות ארה"ב וברה"מ ולא כחסות האו"ם). 

החלטת מועהב"ט של האו"ם 242 (1967)

החלטת מועהב"ט של האו"ם 242 נתקבלה על סמך הצעה בריטית ב- 22 בנובמבר 1967. ההחלטה קוראת ליישום הדברים הבאים: שמירה על חופש השייט בים, פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, פתרון צודק לשאלת הפליטים הפלסטינים, סיום מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות האזור, וזכותן להתקיים בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים.

החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 (1948)

כשנה לאחר שהעצרת הכללית של האו”ם אישרה את תכנית החלוקה, בעקבות ניסיונות כושלים מצד הערבים לבטל אותה, החליטה העצרת הכללית, בהחלטה 194, על הקמת ועדת פיוס, שהיו חברות בה ארה”ב, צרפת וטורקיה. למרות שועדת הפיוס נכשלה ביצירת הידברות בין ישראל ומדינות ערב, היא המשיכה להתקיים שנים רבות והגישה דו”ח שנתי לאו”ם על המצב. הסיבה שהחלטת העצרת הכללית 194 מוזכרת עד עצם היום הזה היא, שדובר בה על חופש הגישה לבני כל הדתות למקומות הקדושים, בינאום ירושלים, וזכות הפליטים (הפלסטינים) החפצים בכך לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם (הישראלים).

החלטת העצרת הכללית של האו"ם 181 (תכנית החלוקה 1947)

על-פי תכנית החלוקה הוצע שתוקם מדינה יהודית, שתכלול את מישור החוף מאשקלון עד עכו, את הגליל המזרחי ואזור מסוים דרומה לו, וכן את רוב הנגב. המדינה הערבית אמורה הייתה לכלול את השאר, חוץ מירושלים, אותה הציעו להפוך לעיר בינלאומית בשליטת האו”ם. התכנית נתקבלה ע”י הסוכנות היהודית ונדחתה על הסף ע”י כל הגורמים הערבים. בהצבעה באו”ם, 33 מדינות הצביעו בעד התכנית, 13 הצביעו נגד, ו-10 נמנעו. במסגרת המל”פ ה-19 בנובמבר 1988, העלה אש”ף את הדרישה למדינה פלשתינית בגבולות תכנית החלוקה.