הסכם ז'נבה- הזדמנות אחרונה לציונות
כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

הסכם ז'נבה- הזדמנות אחרונה לציונות

ד"ר יוסי ביילין

הסכם ז'נבה: הזדמנות אחרונה לציונות
27.10.03
כאשר הוקמה התנועה הציונית לפני 106 שנה, הייתה ההנחה המובנת מאליה של מייסדיה שמדינת היהודים תהא מושתתת על רוב יהודי מוצק. הייתה זו תפיסתם המשותפת של אנשי הימין והשמאל, והיא נמשכה גם בויכוחים הקשים ביניהם עד 1948. בעוד פחות משבע שנים, אם לא ייקבע גבול בין ישראל לפלשתינים, תשלוט ישראל- במישרין או בעקיפין- על שטח שבו יהיה רוב פלשתיני. באותו רגע תחדל ישראל מלהיות מדינה יהודית או שתחדל להיות מדינה דמוקרטית. כך או כך, יהיה זה סוף החזון הציוני.
הפרדוקס ההיסטורי הוא שברגע שתמומש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני למדינה משלו, תובטח גם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי למדינה יהודית. חזון בוש מן ה-24 ביוני 2002 מוביל לכך. "מפת הדרכים", שהוצעה השנה לשני הצדדים, ואשר התקבלה על ידם, מבטיחה הסכם קבע ב-2005, לאחר שלב של צעדים בוני אמון ושלב נוסף של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. "הסכם ז'נבה" שהושג ב-12 באוקטובר, לאחר עמל של למעלה משנתיים וחצי, בידי אישי ציבור משני הצדדים, מבלי לחייב את ממשלותיהם, מציע מודל למימוש השלב השלישי של "מפת הדרכים", ומעניק בכך סיכוי ממשי למימושה. יאסר עבד רבו, שר התרבות וההסברה הפלשתיני לשעבר, ואנכי, התחלנו בהכנתו ב-2001 לאחר שיחות טאבה שבהן השתתפנו ואשר לא חודשו, למרות מחויבות שני הצדדים להמשיך בהן. היום עם קואליציה רחבה מאוד מכל צד, הוכחנו לעצמנו כי אילו נמשכו שיחות טאבה ניתן היה להשלימן בהסכם. הוכחנו גם שיש עם מי לדבר בצד השני, למרות האלימות הקשה, הזעם, האכזבה והתסכול. הוכחנו גם שיש על מה לדבר. אנו סבורים כי דווקא משום שמדובר בירידה לפרטים ובמפות ברזולוציה גבוהה מאד, יוכל הדיון להיות ממוקד יותר, ולסייע בזירוז התהליך המדיני לקראת פתרון קבע בשנים הקרובות מאד, לפני שפתרון כזה כבר לא יהיה אפשרי, בשל המאזן הדמוגרפי.
מי שיעיין בפרטי ההסכם, ימצא בהם הצעות לטיפול בכל השאלות שהעסיקו את הצדדים מאז שנחתם הסכם אוסלו ב- 1993, אך בלב ההסכם עומד ויתור היסטורי על מימוש שתי זכויות ששני הצדדים ידעו במשך שנים ארוכות כי לא ימומשו: ישראל לא מימשה מעולם את הריבונות שהוכרזה על ידה בהר הבית והפלשתינים ידעו שלא תהיה ממשלה בישראל שתאפשר לכל פליט שירצה בכך, להיקלט בישראל. ההסכם מניח את הויתורים הללו על השולחן. מולם, זוכים הצדדים להישגים מוחשיים.
תהיה זו הפעם הראשונה שירושלים תוכר על ידי העולם כולו כבירת ישראל, והעיר תכלול לא רק את חלקה המערבי אלא גם את השכונות שנבנו בעיר המזרחית, ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. ובאשר לפלשתינים- אחרי ששה עשורים של תשלום מחיר כבד, יוכלו הפליטים לעזוב את מחנותיהם, ליהנות מסיוע כלכלי משמעותי ולזכות באזרחות קבועה ובאפשרויות תעסוקה. לא יימצא פתרון הוגן מזה. המתנה נוספת, בתקווה לפתרון שיעניק לצדדים את זכויותיהם כביכול, עלולה לשים קץ לחלום הציוני, לתבוע משני הצדדים קורבנות נוספים ומיותרים ולהאריך את סבלם של הפליטים הפלשתינים ללא כל הצדקה. אסור להמשיך ולדחות את רגע ההכרעה. ההכרעה אפשרית.