ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי-פלסטיני על הסדר הקבע
כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי-פלסטיני על הסדר הקבע

ד"ר רון פונדק ואל"מ (מיל') שאול אריאלי

ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי-פלסטיני
על הסדר הקבע

30.6.04

בבסיס הסכסוך הערבי-ישראלי בן כמאה השנה, עומדים המריבה והמאבק על שטחי ארץ ישראל המערבית ('פלסטין', על פי ההתייחסות הערבית) המיושבים הן ע"י יהודים והן על ידי פלסטינים. לשני הצדדים טיעוני "בעלות" טריטוריאליים מוחלטים על כל כברת הארץ. זהו לב ליבו של הסכסוך והוא ששימש כרקע למלחמות ישראל. לכל מתבונן אובייקטיבי היה תמיד ברור כי לא ניתן יהיה למצוא פתרון לסכסוך מבלי שימצא הסדר הולם לבעיה זו. המו"מ על הסדר הקבע בין התנועה הציונית, שיוצגה על ידי ממשלת ישראל, לבין התנועה הלאומית הפלסטינית, שיוצגה על ידי אש"ף, היה אמור להביא לפיתרון מוסכם ומוחלט לבעיה זאת.
הנחת היסוד האסטרטגית, שהובילה את הפלסטינים למו"מ באוסלו, ולהסכמתם לחתום על מסמך שאינו מציג את תמונת הסיום של המו"מ על הסדר הקבע, הייתה ברורה וחד משמעית. אנחנו, אמרו הפלסטינים, מקבלים את החלטת 242, ומכירים בקיומה של מדינת ישראל בגבולות מוכרים ובטוחים. אנחנו, הם הוסיפו, גם עושים מראש את הויתור ההיסטורי בקבלתנו את החלוקה החדשה שמוחקת הן את ההתנגדות הפלסטינית להקמת מדינת ישראל, והן את גבולות החלוקה כפי שנקבעו בהחלטת עצרת האו"ם מנובמבר 1947, ותמורת זאת תתאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית שתסתפק בכל השטחים שישראל כבשה בשנת 1967. על פי גישתם, הויתור המוקדם שלהם אמור היה להראות לא רק רצון טוב, אלא גם להבטיח את העסקה החדשה, שבסיסה הטריטוריאלי הוא מדינת ישראל על 77% אחוז משטח ארץ ישראל/פלסטין ומדינה פלסטינית על שאר 23% הנותרים. מבחינתם, המו"מ במסגרת הסכם הקבע, על גבולות המדינה, אמור היה להתמקד בסוגיות של תיקונים מצומצמים ונדרשים לאור המציאות שנוצרה בשלושים וחמש שנות כיבוש, כל עוד תשמר המסגרת של ריבונות ושליטה פלסטינית על 23% האחוזים הנ"ל.

לקחי תהליך אוסלו, בכל הקשור למו"מ הטריטוריאלי, צריך ויהיו לעיני כל ממשלה בישראל ולעומד בראשה בכל משא ומתן עתידי. גם הפלסטינים טעו בניהול הטקטי של המו"מ. אולם, המו"מ הישראלי לקה בתפיסה אסטרטגית מוטעית, שהובילה מלכתחילה לכישלון כמעט ידוע מראש. תפיסה זאת נבעה מחוסר הבנה של מציאות המו"מ, מחוסר הכרה בשחקנים האמיתיים השולטים בצד הפלסטיני, מיהירות מסוימת, ומגישה המבוססת על הלך רוח כוחני על פיו "אנחנו השולטים על השטח, נכתיב להם הנשלטים את תוצאות המו"מ".
כל גישה ישראלית שתרצה להישען על הא-סימטריה הקיימת בין ישראל לפלסטינים, סופה שתתנפץ מול התקדימים שנעשו במו"מ עם מצרים, סוריה, לבנון, וירדן, ומול התפיסה הפלסטינית הטוענת למימוש זכויותיהם – בשטחי הגדמ"ע ורצועת עזה - על פי הלגיטימיות הבינלאומית. משחק האחוזים הישראלי הוא משחק מניפולטיבי שצבר תאוצה ציבורית בעקבות ה-SPIN הישראלי המוצלח, שחוזק על ידי האמריקאים לאחר ועידת קמפ דיויד, ונועד להאשים את הפלסטינים בכישלון.
בפועל הדרך צריכה להיות הפוכה: על ישראל להסכים שיישום החלטת מועצת הביטחון 242, יהיה מבוסס על קביעת הגבול המתוקן על פי קווי 4 יוני 1967. על ישראל להגדיר אלו תיקוני גבול מינימאליים - התיישבותיים בעיקרם - הינם בראש מעייניה, ובד בבד אלו שטחים היא תציע לפלסטינים תמורתם, ביחס הוגן של 1:1. תפיסה זאת, שעונה גם לצרכים הפלסטיניים, יכולה להוביל להסכם של שלום. תפיסה שונה מזו עשויה להוביל את שני הצדדים, והעומדים בראשם, למסקנה המופרכת כי "אין פרטנר בצד השני".
לקחים אלו יושמו במסגרת 'יוזמת ז'נבה' בה היו חברים באופן בלתי פורמאלי, חלק מאותם נושאים ונותנים ישראלים ופלסטינים שהניחו את המפות האחרונות בסבב טאבה.
שילוב של התקדים המצרי ליישום 242 עם התקדים הירדני של חלופי שטחים ביחס של 1:1, הולידו את הפיתרון של חילופי שטחים בהיקף של 124 קמ"ר שמוצג במפת 'יוזמת ז'נבה'. ישראל סיפחה שטחים שאפשרו את השארתם של למעלה מ- 300 אלף ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בבתיהם, ובתמורה העבירה שטחים בנגב המערבי וממערב להר חברון .

מהלך זה, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביוזמת ז'נבה, של הצגת פיתרון מקובל לסוגיה הטריטוריאלית, סלל את הדרך להצגת פיתרון מוסכם גם לבעיית הפליטים הפלסטינים שלא באמצעות ה"השיבה" לישראל, ולגיבושו של מסמך מפורט המציג טיוטא להסכם קבע לכלל הסוגיות המהותיות שניצבות בין ישראל לפלסטינים.