כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

שאול אריאלי: "דרושה הצגה חדשה" - מאמר חדש בהארץ

(02/07/2014)

דרושה הצגה חדשה

שאול אריאלי 02.07.2014

השחקנים תופסים את עמדותיהם הקבועות. אף אחד לא נעזר בדפים כתובים כדי למלא את תפקידו. כולם שחקנים ותיקים בהצגה העולה כבר שני עשורים. גם הקהל אינו משתנה — מתייצב לכל ההצגות. בעל כורחו. מצלמות הטלוויזיה נפרשות, שדרנים תופסים את כיסאותיהם, שלא הספיקו להתקרר הרבה מאז הפעם האחרונה. הטקסט ידוע והבימאים מיותרים. תוכנה של ההצגה קבוע, ורק שמה משתנה: "גשמי קיץ", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן".

את סצינת הפתיחה בוחרים מבין כמה אפשרויות — ירי רקטות "בלתי נסבל", התנקשות בבכיר בארגון טרור, רצח נערים חפים מפשע, חטיפת חייל לצורכי מיקוח. ההצגה מתחילה בסצינה הנבחרת. לכאורה, אין רקע, אין עבר, אין הסתה, אין התלהמות, אין הכשרת דעת הקהל, אין קיפאון מדיני. רק "כאן ועכשיו", שבו מנסים למקד את תשומת לבו של הקהל.

גם את המערכה השנייה ניתן לבחור, אך מתוך מספר אפשרויות קטן יותר: חיל האוויר תוקף עשרות יעדי טרור ברצועת עזה; מטחי רקטות בתגובה לחיסולו של אחד מבכירי הארגון. המערכה השנייה מלווה באופציה הכואבת "חזור". ניתן ללחוץ עליה מספר רב של פעמים. לעתים היא מוצגת במשך שבועיים תמימים, כשהשינוי היחיד הוא במספר הנפגעים בקרב הקהל. זה שתפקידו אינו רק לצפות במתרחש, אלא לשמש שחקן מוביל — זה שנפגע, זה שמוחה, זה שתומך בשחקניו. מידת הפגיעה בו מהווה את השיקול המכריע בשאלה אם לעבור למערכה השלישית.

גם זו יכולה להתבסס על אחת משתי אפשרויות. אם צד אחד נפגע באופן ש"חצה קו אדום", תתחיל המערכה בריכוזי כוחות ובהצהרות משני הצדדים בדבר הצפוי לצד השני אם המערכה תעלה על הבמה. לעתים המערכה הזאת מוצגת רק בחלקה — עד "פאתי עזה" או "השטח הבנוי". הפרשנים אוהבים את החלק הזה — הוא מאפשר להם להפליג לתרחישים של "קריסת הארגון", או "היום שאחרי".

אם הצד השני הוא זה שנפגע חמורות, השחקנים נאלצים לוותר על הסצינה האחרונה. שחקנים אחרים שהסתתרו מאחורי הקלעים עוברים לקדמת הבמה. אמריקאים, מצרים, אירופים ושליחים אחרים. הנוסחה הגואלת לסיום ההצגה מופיעה. היא אף פעם לא לגמרי על דעת כל השחקנים, אך הם מסכימים לרדת מהבמה. כל אחד לצד אחר, לא שוכח לסמן וי על חלקו בהצגה.

כולם מתקפלים. המסך יורד. קברים נחפרים והמשפחות השכולות נותרות עם יגונן. הפרשנים מסכמים. מיליארדים נמוגו בעשן הפצצות. המבנים המשוקמים מהפעם הקודמת חוזרים להריסותיהם.

אף לא אחד מהבימאים, משלל השחקנים, הוותיקים והמתחלפים, לא טורח לבדוק את התסריט. להוסיף קטע שיספק את הרקע להצגה. לשכתב סוף אחר. כי הקהל בא בהמוניו, חלקו בעל כורחו. אבל הוא שם. שותף מלא.

האם גם הפעם זה ייגמר כך? האם לא הגיע הזמן לעבור להצגה אחרת, לצלם סרט אחר, לא בשחור לבן אמנותי, אבל גם לא בוורוד וולט דיסני? האם לא הגיע הזמן לסרט ריאליסטי? מהמציאות עצמה? סרט מפוכח, כזה שהאפור של המציאות שולט בו. שאין בו "אהבה מאוחרת" או "שלום עולמי". רק "פשרה" ו"חצי תאוותו". סרט שיש בו איזונים בין אינטרסים והיערכות לאיומים המשותפים העשויים לבוא ממזרח. שתהיה בסבטקסט שלו כל הלגיטימציה להיערך לאתגרים הכלכליים והחברתיים שמאיימים להתפרץ. האם לא הגיע הזמן לצלם את הסרט הזה? כי אין ספק שהקהל יבוא בהמוניו והרייטינג יהיה בשמים.