כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

עבד אל-מג'יד סוילם, "אל-איאם": פעם נוספת: סתוו בישראל

(19/02/2009)

אל-איאם, "פעם נוספת: סתוו המדינה העברית"
19.2.09, מאת: עבד אל-מג'יד סוילם 

בשבוע שעבר עסקנו בכך שמדינת ישראל עומדת בפני מדרון, שעשוי להיות מדרון היסטורי, מפני שהיא נכנסה באופן אובייקטיבי להתנגשות ישירה, ההולכת וגדלה, עם רצון הקהילה הבינלאומית ועם מה שמתחייב מהלגיטימציה הבינלאומית, וזאת לאחר עליית הימין או שיבת הימין להיות הגורם היוזם במדינה זו.
עסקנו באופן נרחב בכך שנושא השלום והמדינה היהודית מהווים את הבסיס למשבר או למדרון, מפני ששני גורמים אלו אינם מייצגים את מכלול מפת היעדר האפשרות להתפתחות של המדינה הישראלית. הגורמים הם רבים, שלובים זה בזה, רגישים וגורליים במובן המוחשי שלהם.
בעניין סוגיית המדינה היהודית, השאלה החשובה יותר כאן היא שקיומה של מדינה כזו הוא דבר בלתי אפשרי, אלא דרך מנגנונים מוחלטים, דרכם תעבור תשתית המדינה הנוכחית לאחד משני הכוונים הבאים: א. הגשמת יהדותה של המדינה דרך מהלך של הבנה הדדית היסטורית באזור ודרך מנגנון מוסכם. או ב. הגשמת יהדותה דרך פעולות כפייה שייושמו בכוח צבאי.
במקרה א' אנחנו מדברים על משא ומתן היסטורי, שיכול להוביל לפתרון שידמה לרעיון החלטת החלוקה, בכך שהוא ייתן ליהודים את מדינתם ופלסטינים את מדינתם, בזמן שירושלים תהיה עיר פתוחה תחת פיקוח בינלאומי ישיר. במקרה כזה תהפוך סוגיית "זכות השיבה" לזכות עקרונית, שניתן יהיה לגבש הבנה הדדית לגבי פרטי פתרונה באמצעות מנגנונים בינאלומיים, כמו פיצויים. בבסיס ההגעה לפיוס היסטורי תעמוד ההכרה באחריות המדינית והחוקית, וכן המוסרית מצד ישראל כלפי מה שארע לפליטים הפלסטינים במהלך הנכבה הפלסטינית.
החשיבות האסטרטגית של פתרון זה מתבטאת בכך שזהו פתרון כולל שמספק מענה מלא לחוק הבינלאומי ולמטרות הלאומיות הפלסטיניות, ונותן למדינת ישראל פתרון לסוגיות הביטחון, הגבולות, ההכרה וההשתלבות המלאה באזור, ובכך מגשים עבור היהודים פתרון אנושי וצודק, שאינו פוגע בזכויות הלאומיות הפלסטיניות והערביות, ואפילו באלו האסלאמיות והנוצריות.
באופן כזה יהפוך פרוייקט ייהוד המדינה לפרוייקט הומאני וטבעי, שבמובן זה יהיה הפרוייקט היחיד, שישתלב בפחות ניגודיות עם המסגרת ההיסטורית, ויישם את הרמה הגבוהה ביותר של התאימות עם הסביבה האזורית ועם הקהילה הבינלאומית.
אין כיום בישראל מספר מספיק של תומכים בהצעה כזו, ואין כיום בישראל מי שמוכן רק לדון בהסכם היסטורי הולם זה, ואין מי שמנסה – רק מנסה – לשוב להחלטת החלוקה כתרגיל מחשבתי ממנו ניתן לבדוק את הפתרונות ההיסטוריים האפשריים.

באשר לפתרון השני או המצב השני, הרי שפרוייקט יהדותה של המדינה הוא פרוייקט תוקפני, התפשטותי וכזה של גירוש. בטווח הבינוני והרחוק זוהי תכנית גזענית גלויה באופן ישיר.
בעוד פחות משלושים שנה מהיום יהיו הערבים בתוך ישראל לא פחות מ- 50% מסך תושבי המדינה. זאת, אם אנו מניחים כי תהיה יציבות בשיעור הגידול הטבעי של התושבים, ואם נניח שתהיה יציבות בשיעור הנוכחי של ההגירה וההגירה ההפוכה.
לכן גם במצבה החופשי ביותר ישראל "תיאלץ" להתנהל מול אותו משתנה מפחיד או דרך דחיקה לשוליים של החיים הפוליטיים ולשולי יכולת ההשפעה את המיעוט הלאומי הנוכחי מבין תושבי פלסטין המקוריים. האפשרות השנייה היא שישראל "תיאלץ" להיפטר מהם, אם תחפוץ להישאר מדינה יהודית במובנה הנוכחי, שכן יהדות המדינה היא שאלה קיומית וחיונית עבור ישראל.
המגמה החזקה היום בנושא המדינה היהודית או יהדות המדינה – וכאן אני טוען שאין הבדל בין שתי הגישות במימדים המעשיים של המושג – היא מגמה של הרחקה ודחיקה לשוליים בציפייה להזדמנות לגירוש לפי מידת הצורך.
בכל הפשטות הרי שמשמעות הדבר הוא סתירה יסודית בין הישרדות ישראל כמדינה דמוקרטית לבין מטרת יהדות המדינה. ישנה סתירה יסודית גם בין מבנה מדינת ישראל כיום לגבי מבנה זה בעתיד, אם תרצה ישראל להגשים את יהדות המדינה. דבר זה יהפוך את אותו מבנה לכוון גזעני ברור. כאשר מחברים בין כל אלו מצד אחד לבין היגיון הגדר, ביטחון משביע רצון, והיגיון הגטו מצד שני, יתברר לנו המבוי הסתום של המדינה העברית.
כאן ההתנגשות עם החוק הבינלאומי, עם רצון הקהילה הבינלאומית ועם האנושות לא תהיה רק בבחינת מחלוקת בין שיקולים או שונות בין עמדות או סתירה בין מטרות או אפילו ניגודיות בין מגמות, אלא התנגשות ישירה בין ערכים, דרך יישום ובין אינטרסים. 

כשישראל תהפוך לגרסה החדשה של משטר הפרדה גזעית, בהשראת דרום אפריקה, הרי שיכולת הניווט שלה תלך ותצר, עם התקצרות המרחק והזמן, המפרידים בין שני שלבים; שלב הגזענות הגלויה והתמוטטות מערכת הביטחון והמדיניות של אותה גזענות. אורכו של שלב זה יארך או יקצר בהתאם לגורמים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים. ביטויים שונים של הסכסוך יהיו נחלתו של שלב זה, ותהיה הקצנה של הקוטביות והקוטביות ההפוכה, אך הדבר הברור בסוף השלב הזה הוא סוף בכוון אחד ידוע מראש והוא נפילת מוסדות הגזענות.
הגזענות תיפול מבלי שמדינת ישראל תיפול. האירועים הפנימיים בישראל יהפכו לגורם שישלים את הלחצים האזוריים והפנימיים בניסיון להציל את המדינה ולהרוס את משטר הגזענות. התוצאה תהיה שונה מהדרך בה נהגה דרום אפריקה. מוסד מדינת ישראל יתמוטט כתוצאה טבעית של התמוטטות מוסד הגזענות, אך מה שבטוח הוא שלא ניתן למנוע סיום כזה, אלא דרך הבלטת החלופה ההיסטורית עבורו, שהינה חלופה אנושית, הגיונית ומכילה פיוס שנובע מתוך הכרח. 

ד"ר עבד אל-והאב אל-מסירי המנוח אמר, שהדבר החשוב המבדיל את מדינת ישראל הוא הסתמכותה המוחלטת על שני גורמים חיצוניים: תמיכת המערב וחולשת הערבים. שכן בעייתה האמיתית של ישראל היא האמון שיש לה לאשליות המשך תמיכת המערב והמשך חולשת הערבים. גורמים אלו, לרוע מזלה של ישראל, הם זמניים מבחינה היסטורית, ואין כל יסוד מדעי או היסטורי שיתמוך בהפך של מציאות זו.
החישובים של ישראל הפכו בשנים האחרונות לחישובים של עולם שלישי בכל המובנים. דרך ההתמודדות של ישראל עם ההזדמנויות ההיסטוריות הפכה להפגנות גבורה לאומנית והפכה לחומר תעמולה בכדי לזכות ברווח אלקטורלי זול. בכך מפסידה ישראל את יתרונות התכנון האסטרטגי שלה למול מציאות מדינות ערב והאסלאם המקיפות אותה. ישראל הופכת היום דרך כל החישובים הניטרליים והאובייקטיביים למדינת ההזדמנויות האובדות, מדינה של אגדות דתיות, מדינת דברי הבל ועליונות אתנית. היא שוקדת על הטעייה של עצמה והשליית הדור הנוכחי והדורות הבאים בכך שהכוח הוא הגורם המכריע בהישרדותה ועליונותה.
הכוח הצבאי והגרעיני יהפוך למעמסה גדולה כאשר ישראל תרגיש את חוסר הכוח המוסרי. ישראל חלשה יותר מכל זמן שהוא בעבר, והיא פחות מסוכנת ממה שהייתה תמיד. היא מסוכנת לעצמה יותר ממה שהיא חושבת. מספרם של אלו המכירים בעובדות אלו נמצא בעלייה מתמדת במערב ובמזרח היינו הך.