כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

סיקור כתבות מהעיתונות הפלשתינית

"אלחיאת אלג'דידה", "אלקדס", "אלאיאם" (24/07/2006)

הסיקור החדשותי הפלשתיני מדווח בכל יום מאז פרוץ הלחימה בלבנון על המצב בזירה הצפונית בכותרת הראשית. יש לציין שבכל יום הכותרת משלבת בתוכה את הדיווח על ההפצצות הישראליות על לבנון ואת ירי "עשרות טילי הקטיושה" של ישובי צפון ישראל. הדיווח כולל מספרים של הרוגים ופצועים לגבי שני הצדדים. בחלק מימי המלחמה בצפון התמונה שהופיעה היתה של בית הרוס בישראל. למשל, היום, ה- 24/7, הופיעה בעמוד הראשון של עיתון "אלאיאם" תמונה של בית פגוע קטיושה בעכו.
בתחום מאמרי הדעה הזרם המכריע של הכותבים מגנה בכל תוקף ובאופן חד משמעי את פעילותה של ישראל בלבנון ונוטה שלא להתייחס לעובדה שאזרחי ישראל נמצאים גם הם תחת מטר של טילים יומי ובלתי פוסק בשבועיים שחלפו מתחילת הלחימה בלבנון. לגבי פעילות צה"ל ברצועת עזה ובגדה המערבית מתייחסים המאמרים להתעלמות העיוורת של ישראל ממצבם השפוף, הנדכא וסופג המהלומות של הפלשתינים, ועל אי הבנתם את רצונם של הפלשתינים לפתור את הסכסוך בדרכי משא ומתן. הדימוי השולט של ישראל הוא של עריץ משתלח.
ביטוי להערכה כלפי כוח העמידה של הפלשתינים נמצא במאמר שפירסם ד"ר ריאצ' אלמאלכי ב- 23/7 בעיתון "אלאיאם" תחת הכותרת "העמידה האיתנה של האזרחים הנפלאים". אלמאלכי מביע פליאה והשתהות לנוכח עמידתם האיתנה של הפלשתינים אל מול הסבל והפגיעות שהם סופגים, ומביע הערכה לסבלנותם, חכמתם ולמשמעת שלהם. אלמאלכי משתמש בציטוט של אהוד ברק כדי לחזק את לגיטימיות המאבק הפלשתיני. אין פלא, הוא כותב, שברק, כשהיה רה"מ, דיבר על קשיי העמידה היום יומית של הפלשתינים ואמר כי לא הוא היה פלשתיני, הרי שהיה נאבק כמו הפלשתינים. בפועל תרגום דבריו של ברק היה הפוך ממשמעות מילותיו.
תיאור המציאות של אלמאלכי דומה לתיאור המציאות שמתאמצים להביא מירב כותבי מאמרי הדעה. כל יום שעובר נראה שחור יותר והמצב נעשה רק רע יותר. אלמאלכי טוען כי כל המבקרים מבין הפוליטיקאים והאנתרופולוגים מצפים לפיצוץ כלשהו שישנה את מצבו של הפלשתיני. רמת הסבל שהעם הפלשתיני מצליח להכיל מעוררת פליאה. ואילו המסר שישראל מעבירה הוא שהיא תמשיך להשתמש בכל האמצעים שברשותה כדי להרוס את כוח העמידה הפלשתיני. כמו כן ישראל מעבירה את המסר, שחובה על הפלשתינים לקבל את הצרכים הקיומיים והביטחוניים שלה, שמשמעותם לשלוט באופן מוחלט על שטחים רחבים מהאדמה הפלשתינית וסיפוחה למדינת ישראל, ולהניח מכשולים ומחסומים כדי להפוך את החיים היום יומיים של הפלשתינים לגהינום. כמו כן המסר הישראלי הוא שמטרתה הלא מוצהרת של ממשלת ישראל היא להרוס את יכולת העמידה של הפלשתינים תוך הרס מבנה החברה הפלשתינית, וייצוב של גישת עקרון השליטה הישראלית על חיי הפלשתינים בתוך מוחם של הפלשתינים.
כותב המאמר מייחס את כוח העמידה של הפלשתינים לגורמים הבאים: א. המוכנות הפלשתינית לשוב להיכן שחייהם התחילו היא בחירה שנשמרת לאזרח כחלק מההכרח הכלול בעמידה האיתנה מול מערכת הקיום וההשארות, אשר אחריה אין עוד מערכות, ויחד איתה מגיע לידי סיום המאבק על הגשמת הערכים של הזהות, האזרחות וההשתייכות. ב. ההתרבות האנושית הגדולה ממנה פוחדים הישראלים. ג. העם הפלשתיני קיבל את עקרון חוסר האיזון בהתמודדות הצבאית המתלקחת מזו תקופה, כלומר על ידי קבלת חוזקה של ישראל ישאפו הפלשתינים סבלנות עד שהם עצמם יתחזקו.
בהתייחסו לתחילת החדירה הקרקעית של ישראל אל לבנון מציין חאפט' אלברע'ושי בעיתון "אלחיאת אלג'דידה" ב- 24/7 במאמרו "קונדוליסטאן" שהאמריקאים נתנו עתה לישראל שבוע לסיום משימתם בלבנון. בעבר הם נתנו לאריאל שרון חודשים ארוכים לסיום האנתפאצ'ה. כמו כן מציין הכותב כי בתחילת מלחמת לבנון ב- 1982 ביקש שרון לחדור ללבנון למרחק 40 ק"מ להפסקת ההתנגדות ומצא את עצמו בביירות.
בהתייחסות אחרת ללוחמה בלבנון מפנה מאמר המערכת בעיתון "אלקדס" ב- 24/7 אצבע מאשימה כלפי מדינות ערב על חוסר המעורבות שלהם לסיום פעילויותיה של ישראל. המאמר מפנה את האחריות למעשי ישראל בלבנון כלפי העדר עמדה ערבית- אסלאמית אחידה ואי יכולת ערבית- אסלאמית לעמוד למול האתגר שישראל מציבה, כלפי ההימלטות האמריקאית לנוכח התוקפנות הישראלית והצביעות האירופית- מערבית. הביקורת שמותח המאמר כלפי אי התערבות מדינות ערב במשבר בלבנון קיימת לנוכח שליחת הנציגים הבכירים של המערב לאזור. אל מול כל אלה מצהיר רה"מ הישראלי כי ישראל תמשיך להרוס את תשתיות לבנון.
המאמר מעלה את השאלה למה ישראל מתמקדת בהתעקשותה על מילוי החלטה 1559 של האו"מ ולא מקיימת את שאר ההחלטות הבינ"ל בנוגע לכיבוש הישראלי של שטחים פלשתיניים וערביים? למה ארה"ב ואירופה מתעלמות מהימצאותם של כ- 10000 אסירים פלשתינים וערבים בבתי כלא בישראל? עולה השאלה היכן נמצאות האוניברסיטאות הערביות וההנהגה הערבית והליגה הערבית , האמורים לשמור על האינטרס והזכויות הערביים, בזמן שישראל מנסה לכפות מפה חדשה ותכתיבים חדשים, הבאים לשרת את אינטרס ההתרחבות שלה ואת התעלמותה מזכויות הערבים והפלשתינים. כמו כן עולה הרעיון להציב כוחות פיקוח בינ"ל לא רק בצד הלבנוני, אלא גם בצד הישראלי. המאמר מנסה לקשר בין המאבק של חזבאללה למאבק הפלשתיני.
מאמר שפרסם אשרף אלעג'רמי בעיתון "אלאיאם" ב- 24/7 תחת הכותרת "המלחמה הישראלית: עתיד האסלאם הפוליטי באזור" עורך סקירה היסטורית קצרה של היסטוריית המהפכות האסלאמיות והערביות באזור ומקשר אותן למאבקו של העם הפלשתיני ולפעולת חזבאללה בלבנון. המאמר כולל סקירה של ניסיונות הערבים במהלך ההיסטוריה לשנות את מציאות קיומה של מדינת ישראל מחד, ומאידך לשנות יסודות מתפישת הערבים את עצמם. מוזכרת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב- 1952, שיצרה לראשונה תקוות אצל ערביי המזה"ת בשינוי תוצאות מלחמת העצמאות מ- 1948. מלחמת ששת הימים מוזכרת ככריית קבר לתפישת הלאומיות הערבית שבנה נאצר. ב- 1967 קיבלה הלאומיות הערבית מכה ניצחת שאחריה לא צלחו ניסיונות התחייה של התפישה, למרות ניסיונות ההתאוששות הרגעיים שאירעו במספר מערכות, אחרי מלחמת יום הכיפורים ובתקופת האשליות של החייאת האומה הערבית, שקנתה לה תומכים רבים בתקופת צדאם חסין. ההתאחדות של מדינות ערב במלחמת 1973 מוצגת ככזו שלא שרדה את השלב של אחרי המלחמה, ורק הבליטה את המחלוקות ואת שינוי האינטרסים שבין הארגונים. התקוות שתלו הערבים ביכולת העמידה של צדאם חסין אל מול התוקפנות האמריקאית נתפזרו מחדש אחרי התבוסה המהירה של עיראק, והחלישו את תקוות הערבים ליצירת אחדות ערבית. נפילת האיחוד הסובייטי מוזכרת כאירוע ששינה את גישת הלאומיות הערבית. המפלגות הערביות הקומוניסטיות ואלו שתמכו במהפכה דמוקרטית לא הצליחו ליצור זרם חילוני שיכול להשפיע על המציאות הערבית הטראגית, המדרדרת והנסוגה בהמשכיות.
בניגוד לגישות הלאומיות החלו לצמוח הזרמים האסלאמיים, ולהחדיר לתודעה שהאסלאם הפוליטי הוא התחליף הרצוי בעולם הערבי. המהפכה הצבאית בסודאן מובאת כדוגמא להצלחתה של תנועה אסלאמית לבצע הפיכה ולהחזיק בשלטון אסלאמי במדינה. המהפכה באלג'יר מובאת כדוגמא למשטר אסלאמי שהגיע לשלטון בבחירות דמוקרטיות. כותב המאמר מתייחס לחזבאללה כמחזיק בכתר ניצחונות האסלאם הפוליטי בכך שהוא קיבע עצמו ככוח משפיע בזירה הפוליטית וכמו כן בכך שהוא נכנס לפרלמנט ולממשלה הלבנוניים. כמו כן ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט ברשות נתפס כניצחון האסלאם הפוליטי. הכותב מציג את חזבאללה ואת חמאס כגופים ששאפו ליישם הלכה אסלאמית עם שלטון פוליטי ונשללה מהם כל הזדמנות לעשות כן על ידי ארה"ב וישראל. לגבי חמאס נאמר כי הוא לא הצליח להבשיל את פירות ניצחונו בבחירות לחיזוק עמדות הפנים והחוץ שלו. התגובה הבינ"ל והאזורית כלפי החמאס היתה קשה ומהירה עד כי לא אפשרו לו לנצל את הזדמנותו לבצע פעולת שינוי הדרגתית, וכך נאלץ החמאס לאור המצב הפוליטי והכלכלי להצדיק את עמדותיו, וכך נבלע "מסמך האסירים" והרעיון בדבר הקמת ממשלת הסכמה פלשתינית מפני שאלו נתפשו כעת כהכרה של החמאס בכישלונו.
המאמר פוסק כי ברור עתה שהלחימה הישראלית בלבנון ובעזה מכוונת בראש ובראשונה נגד הבחירה המוסלמית להשתמש בהתנגדות המזוינת שבאה להפיץ את התכנית האסלאמית לכלל. המאמר נחתם בקביעה כי המלחמה הישראלית בשתי החזיתות היא סימון פסק דין ישראלי ביחס לניסיון ההתחזקות של האסלאם הפוליטי.