כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

עופר שלח במעריב: "רוב מוצק עדיין תומך במתווה קלינטון, אך לא מאמין שהוא יתממש. הדרג המדיני אטום לרחשי סיר הלחץ הפלסטיני"

(24/08/2012)

קצין בכיר בצה"ל: "אינתיפאדה בשטחים היא עניין של זמן"

האם בישראל מתעסקים בפצצה הלא נכונה? גורם בכיר מזהיר כי האינטרס המשותף עם הפלסטינים נשחק, וכי סיר הלחץ שמבעבע מלמטה עומד להתפוצץ. "בראייה לרחוק, השאלה הפלסטינית תקבע את גורלנו הרבה יותר מהאיראנית", אומר הקצין

עפר שלח | 24/8/2012

כשהתפרסם השבוע מכתבו של שר החוץ אביגדור ליברמן לחברי הקוורטט, שבו דחק בהם לקבוע תאריך לבחירות ברשות הפלסטינית ותקף את היו"ר מחמוד עבאס, נזקקו ודאי לא מעט ישראלים לכמה שניות כדי להיזכר במה מדובר. פלסטינים? "מכשול לשלום" (אחד הכינויים שהצמיד ליברמן לעבאס)? תזכירו לנו מנין המילים האלה נשמעות לנו מוכרות.

כמעט שנה חלפה מאז שמישהו העמיד לאחרונה פנים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני באמת מעניין אותו. מאז ה"צונאמי המדיני" שלא היה, נדמה שכולם השלימו עם המציאות: אין תהליך. "הבנייה מלמטה" ו"השלום הכלכלי" הם שמות קוד להסרת הידיים מכל צעד לקראת פתרון מדיני, מעטים בשני הצדדים עוד מאמינים בו.

לישראלים המדד היחיד הוא הפיגועים, ואלה נמנעים בזכות השליטה של צה"ל והשב"כ בשטח, והתיאום עם הכוחות ברשות בהנהגת עבאס. הפלסטינים מודדים את המצב בבנייה בהתנחלויות, וזו מתקדמת יפה, טוב ששאלתם. "המאבק הזה הוכרע", אמר לי יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, איש זהיר בדרך כלל, לפני כשנה. ספק אם יש מי שיתווכח איתו.

דווקא על הרקע הזה, חשוב עוד יותר לשמוע מה אמר לאחרונה קצין בכיר מאוד בצה"ל בשיחה סגורה. "כולם מתעסקים עם איראן, אבל בראייה לרחוק, השאלה הפלסטינית תקבע את גורלנו הרבה יותר ממנה. והמצב אינו יציב, ואינו הולך לכיוון טוב. אם לא יחול שינוי, התפרצות נוספת היא שאלה של זמן".

הרשות מתעייפת, אומרים בצה"ל. ברמות הנמוכות, העבודה המשותפת נמשכת. האינטרס המשותף מול חמאס קיים, אין סימן שאבו מאזן וסלאם פיאד נסוגים מההתנגדות העקרונית שלהם למאבק מזוין. אבל ככל שהתקווה הפלסטינית להישג מדיני מתרחקת, ומנגד המצב הכלכלי מחמיר, האינטרס המשותף נשחק, והלחץ מלמטה הולך ומתחזק.

בכיוון הזה, בסוף או שהרשות תתפרק או שתהיה התפרצות, שאולי לא תחל באותה דרך כמו בספטמבר-אוקטובר 2000 אבל עלולה להידרדר לאותו מקום. בדרך הטבע, המשבר הכלכלי בעולם ובישראל משפיע על הרשות באופן קשה במיוחד, בגלל גודלה ומיעוט מקורות פרנסה עצמיים. בחודש שעבר הקדימה ישראל את העברות הכספים לרשות, כדי לאפשר תשלום משכורות לקראת הרמדאן; אבל גם כך קיבלו עובדיה רק כמחצית מהשכר.

אבל הנדיבות הישראלית שמורה בעיקר למחוות, שגם אם הן מקילות מעט את הלחץ הכלכלי, יש להן טעם לוואי של לחם חסד. בדברים האחרים ישראל קמצנית הרבה יותר. כך למשל, צה"ל המליץ להגדיל את מספר העובדים הפלסטינים שמקבלים היתרי עבודה בישראל, והדרג המדיני נענה חלקית: מספר ההיתרים הוגדל ב-5,000, פחות ממה שביקשה מנהלת תיאום הפעולות בשטחים.

היד הופכת קפוצה עוד יותר כשמדובר בדברים האמורים לעזור לכלכלה הפלסטינית להתפתח בכוחות עצמה, הפתרון האמיתי בסופו של דבר. כך ממשיכה ישראל לערום קשיים בכל מקרה הנוגע לשימוש פלסטיני בשטחי סי, המבתרים את השטח שבשליטה רשמית של הרשות.

הנה דוגמה אחת: אל העיר רוואבי, הנבנית מצפון לרמאללה, מוביל כביש ארוך ומפותל, שבמקרים רבים לא יכולה לעבור בו יותר ממשאית אחת. לפני שנה וחצי סיירנו שם, רביב דרוקר ואני, עם היזם הבונה את העיר, איש העסקים בשאר אל-מסרי. הוא הראה לנו תוואי קצר ונוח בהרבה, העשוי לייעל פי כמה את העבודה - אבל כקילומטר ממנו עובר בשטח סי. עד היום לא אושרה סלילת כביש גישה חלופי לאתר הבנייה.

לא פלא שהרשות נחלשת ונשחקת, ואילו חמאס מתחזק - בלבבות, אם לא בכוח פוליטי שניתן לממשו כרגע. בצה"ל אומרים שדווקא חמאס הוא שמבקש למנוע את קיומן של הבחירות, שהיו אמורות להתרחש כבר מזמן. אבל כשמקשיבים לשטח, אומר הקצין הבכיר, שומעים מחמאס קול בוטח מאוד: גם שם, להבדיל, טוענים שהעסק כבר הוכרע. העתיד הפלסטיני הוא שלהם.

כדי להמחיש את המגמה, צריך רק לעיין בסקר האחרון של מכון המחקר של הפרופ' חליל שקאקי ברמאללה, המספק כבר שנים תמונה מהימנה של הרוחות ברחוב הפלסטיני. הסקר מיוני האחרון מראה עלייה ברורה בכוחו של חמאס בדעת הקהל. הסיבות הן חיצוניות ופנימיות כאחד.

הרשות נתפסת כחלשה, מושחתת, ומדכאת את חופש הפרט- 34 אחוז מהנשאלים אמרו שיש חופש עיתונות ברצועה, לעומת 21 אחוז שאמרו שיש חופש כזה בגדה, תוצאה של מעצר עיתונאים וחסימת אתרי אינטרנט על ידי הרשות.

יותר אנשים בגדה הביעו כעס על תנאי חייהם מאלה שהביעו כעס דומה בעזה, ושביעות הרצון מממשלת הניה בעזה דומה (38 אחוז מול 36 אחוז) לציון שמקבל סלאם פיאד בגדה. המצב הכלכלי אולי שונה בתכלית, אבל מתברר שהוא רק סעיף אחד במה שגורם לאנשים לתמוך בשלטון הקיים.

ברמה הפרסונלית, אף שאבו מאזן זוכה לציון גבוה בהרבה מפיאד על תפקודו (49 אחוז חיובי), התוצאות כשהשאלה נוגעת להעדפה אישית הן קרובות מאי פעם: בבחירות לנשיאות ראש בראש, אבו מאזן מנצח את הניה בשיעור של 49 מול 44 אחוז בלבד.

האסיר מרואן ברגותי, אגב, מביס את ראש ממשלת חמאס בשיעור של 60 מול 34 אחוז ומנצח ללא תנאי גם בתחרות משולשת. העם, עולה בבירור מהסקר של שקאקי, אינו עם חמאס, אלא מאוכזב מן הרשות הקיימת.

והוא גם אינו מאמין עוד בפתרון שתי מדינות לשני עמים. בעניין הזה, הלך הרוח הפלסטיני והישראלי הם תמונות ראי: אפילו בשיאה של האינתיפאדה השנייה, רוב מוצק אצלנו ואצלם עדיין האמין שהפתרון היחידי הוא מתווה קלינטון, אם כי האמונה שהוא עשוי להתממש בקרוב הייתה נמוכה.

עכשיו, אצלנו (כפי שנראה בסקר מעריב בראש השנה שעבר) ואצלם, הייאוש מהתממשותו של ההסדר האפשרי היחידי מביא לביטול האמונה בו בכלל.

בסקר של שקאקי נחלקות התמיכה וההתנגדות להסדר של שתי מדינות לשני עמים בשיעורים שווים בדיוק (49 אחוז בעד, 49 אחוז נגד), ואילו 55 אחוז חושבים שאינו אפשרי עוד בגלל ההתנחלויות ועמדתה של ישראל. באורח מעניין, 65 אחוז מתנגדים לפתרון של מדינה אחת: את המחשבה על פתרון החליף הייאוש.

"אי אפשר לדעת איך זה יקרה", אומר קצין בכיר אחר. אלה אינם ימי ערפאת, שבהם הייתה יד שולטת, גם אם בישראל ייחסו לה שליטה גדולה יותר מכפי שהייתה לה בראשית האינתיפאדה השנייה. גם אנשי דור הביניים, פעילים כמו ברגותי או חוסיין אשייח, שהמרד שלהם נגד קיפאונה של הרשות תחת ערפאת היה אלמנט חשוב בפריצת האינתיפאדה השנייה, כבר אינם צעירים או משפיעים כל כך.

אבל זה יכול להתחיל למשל מהתפוררות של החוק והסדר, זה בוודאי יכול להתחיל מפעולות טרור יהודיות כמו שריפת מסגדים או מעשי ירי בצירים. ואגב, תוקפם של הצווים המנהליים, שבכוחם הורחקו מהגדה כמה פעילים בולטים, עומד לפוג בקרוב. מהפעילות ברור שהרחקנו את האנשים הנכונים, אומר הקצין, אבל אם הם יחזרו היא עלולה להתחדש.

גם הצורה שתלבש ההידרדרות איננה ידועה. המצב הביטחוני אינו דומה למצב בשנת 2000, צה "ל והשב"כ ממשיכים לשלוט בשטח ו"מכסחת הדשא" של המעצרים והמניעה ממשיכה לעבוד. אבל המגמה הנוכחית היא ברורה, ולא נראה שאיש מתייצב בדרכה.

השר בוגי יעלון, שכחבר ההנהגה המדינית שומע בוודאי את הקולות האלה מן הצבא, אינו מתרגש. ברור שהמצב הנוכחי אינו יציב, הוא אומר, אבל כאמירה קונקרטית אין לטענה שאנחנו נמצאים לקראת הידרדרות שום בסיס.

אנחנו עושים דברים כדי להקל על הלחץ הכלכלי, אולי נעשה עוד. הפלסטינים עלולים לשוב למסלול הדיפלומטי, הפעם אל עצרת האו"ם ולא אל מועצת הביטחון, אבל הם יחכו עם ההצבעה עד אחרי הבחירות בארצות הברית. התקווה שלהם, אומר יעלון, היא שממשל אובמה בכהונה השנייה יהיה תקיף יותר כלפי ישראל.

התמונה הזו היא קיצור תולדות השנים האחרונות: קציני צבא, שחיים את היומיום, שואלים שאלות לאן כל זה הולך, והדרג המדיני - שאינו חש שום לחץ חיצוני או פנימי לפעול - אינו מקבל את דאגתם. כולם נושאים עיניים לוושינגטון, שם יושב האיש שאמור להציל אותנו ואותם מעצמנו. כל כך הרבה פעמים כבר היינו בסרט הזה, כל כך הרבה פעמים שמענו את קריאות ה"זאב", שנשאלת השאלה איך נכיר את הזאב כשיבוא.