כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

ישראל והפלסטינים: דרוש צד שלישי

ד"ר רון פונדק, "ידיעות אחרונות" (01/11/2006)

היום לפני 11 שנה נפגשו אבו מאזן ויוסי ביילין במשרד קטן בתל אביב ולפניהם הוצגה הנוסחה האחרונה של מה שלימים נודע כ"הסכם ביילין-אבו מאזן". שלושה ימים לפני רצח רבין הייתה בידינו טיוטת עבודה, שיכולה הייתה להוות בסיס להסדר שלום. רבין נרצח ואת הטיוטה שנבנתה על פי תפיסת עולמו לא הספיק לראות.

כשישבנו בשטוקהולם בקיץ 94' לפגישה ראשונה, התלבטנו כיצד עלינו להתחיל. האם קודם כל להגדיר במשותף את המטרה הסופית של המשא ומתן ואז למלא את ההסכם בתוכן, או לייצר הסכמות על כל נושא מנקודת אפס. המשמעות של האופציה השניה הייתה שישראל מכתיבה הנחת יסוד שהשטח שנכבש ב- 67' אינו מובטח מראש למדינה הפלסטינית אלא שנוי במחלוקת. זאת האופציה בה בחר ברק בקמפ-דייויד. מבחינתו לא היה לפלסטינים "קייס" לתבוע את כל 100 האחוזים של הגדה המערבית, ולכן המשא ומתן הלך סחור-סחור ללא שהתקבע העיקרון שהמדינה הפלסטינית תוקם באמצעות יישום החלטה 242 על-פי התקדים המצרי, קרי כל השטח תמורת כל השלום.

המסקנה שלנו הייתה אחרת: אם רוצים להגיע להסכם, חייבים להניח שהמדינה הפלסטינית תוקם על כל השטח. זה התמריץ הבסיסי עבור הפלסטינים. משא ומתן שכזה חייב להתבסס גם על ההבנה, שהסכם יספק ביטחון לישראל, שהגבול ישורטט בהתחשב באינטרסים דמוגרפיים מסוימים ישראליים ושישראל אינה יכולה לעשות פשרות בנושא אופייה היהודי. מכאן צריך לשאת ולתת על הפרטים. וזה הצליח. חמש שנים מאוחר יותר פעלה המשלחת הישראלית בקמפ-דיוויד בדיוק הפוך: ברק סירב להשתמש בטיוטה הקיימת, ויש אומרים שבכך קבע את גורל המשא ומתן לכישלון.

מאז שנת 2001 קשה לשני הצדדים לצאת לדרך חדשה. ככל שחולף הזמן, ובעיקר מול ממשלה חמאסית וממשלה ישראלית שמענישה בתגובה את כלל הציבור הפלסטיני, הולך ומעמיק חוסר האמון בין הצדדים. לכן נראה שלשני הציבורים, ובעיקר לצד הישראלי, יהיה קל יותר להיענות היום להצעה חיצונית של הקהילה הבינלאומית, שתלווה כמובן בהבטחות אסטרטגיות. 

במציאות הנוכחית קשה לייצר משא ומתן המבוסס על תפיסת שטוקהולם. הרבה יותר סביר שישראל והפלסטינים ינסו להוביל להסדר ביניים, שאפילו לא יסגור את הסוגיה הטריטוריאלית. יישום הסכם אוסלו, שבמהלכו שני הצדדים ניצלו לרעה את אי-הבהירות של הסדר ללא יעד מוגדר ומוחלט, והובילו בכך לעימות אלים, מוכיח שכדי להגיע לפתרון צריך תמונת מציאות ברורה. היום תמונת המציאות בכל הקשור בהסדר שיתקבל על ידי הרוב בשני הצדדים ברורה כמעט לחלוטין. 

לכן החלטה של מועצת הביטחון בגיבוי אמריקאי חזק, שתחליף את החלטה 242 ותקבע שהסדר שלום יוביל להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', עם חילופי שטחים מוסכמים ביחס של 1:1, בשטח שלא יעלה על, לדוגמא, שלושה אחוזים, תהווה מאיץ משמעותי להסכם שלום. הצעה כזאת אינה צריכה לכלול הגדרה מדוייקת של קו-הגבול, שצריך להיקבע במשא ומתן מקצועי וטכני. הסכמה ישראלית-פלסטינית למתווה כזה תהווה צעד ראשון ביישום היוזמה הסעודית, שאומצה על ידי הליגה הערבית ב- 2002, ויכולה בסופו של דבר להביא לשלום אמיתי במזרח התיכון.