כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

שאול אריאלי מיוזמת ז'נבה ל"הארץ": הכל בהסכם קבע

(08/05/2009)

שאול אריאלי | הכל בהסכם הקבע

"הארץ", 8.5.09

אין להרשות לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנהוג בזילות במעמד ישראל כמדינה יהודית וכמדינת העם היהודי. נתניהו מעמידו שוב להכרה ולגיטימיות בינלאומיות, שכבר ניתנו לו, בניסיון להימנע ממשא ומתן. ההכרה מעוגנת היסטורית ומשפטית, וגם הפלסטינים קיבלוה בעבר ויחזרו לקבל אותה - אך רק במסגרת הסכם קבע מלא. שני הצדדים אינם יכולים לטעון לעמדתם בשם הלגיטימיות הבינלאומית ולהתעלם מחלק מהחלטות האו"ם.

מוסדות הקהילה הבינלאומית, חבר הלאומים והאו"ם, שהחליטו על הקמת מדינת ישראל, ראו ורואים בה לא רק את "המדינה היהודית", אלא גם את מדינת העם היהודי. בכתב המנדט ב-1922 הוחלט "להקים בית לאומי יהודי בפלסטינה ולעודד את ההגירה של המונים יהודיים לארץ זו, על מנת שיוכלו לעצב שם את גורלם ולבנות שם את ביתם". קרי, המדינה היהודית בארץ ישראל נמצאה כאמצעי האפקטיווי להבטיח שהעם היהודי יוכל לקיים את תרבותו הייחודית ולשלוט בגורלו.

עידוד ההגירה בא להבטיח שהיהודים ייהנו מרוב, שהוא תנאי הכרחי במשטר דמוקרטי לקביעת אופיה של המדינה וצביונה. האו"ם אף אימץ את המלצות אונסקו"פ בדמות "החלטת החלוקה" (181) בכ"ט בנובמבר 1947, שבהן נכתב: "הן הצהרת בלפור והן המנדט כללו התחייבות בינלאומית לעם היהודי בכללותו. היה ברור כי התחייבויות אלה לא היו מוגבלות רק לאוכלוסייה היהודית של פלשתינה". קרי, התחייבויות שיש בהן אף כדי לעגן את "חוק השבות" (1950), המזכה כל יהודי לעלות לישראל ובא לבסס את אופיה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

הזכות ההיסטורית והלגיטימציה הבינלאומית שוכנות אפוא לבטח בהחלטות פורמליות, ואפשר להוסיף עליהן את הכרזת העצמאות הפלסטינית בנובמבר 1988, שהיתה הראשונה להכרה פלסטינית במדינה היהודית כשהתייחסה להחלטה 181 וציינה כי "... זו חילקה את פלסטין לשתי מדינות, יהודית וערבית".

לפיכך אין ביכולת ראש הממשלה להבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית על ידי תנאים מוקדמים, אלא רק בהסכמה על הסוגיות כולן.

ראשית, יש לראות בגבולות אמצעי ראשון במעלה לתחום את השטח שבו ניתן להבטיח את מימוש המטרה, ולא את המטרה עצמה, שניתנה "מפי הגבורה". עד 1967 הוכיחה התנועה הציונית, שהיא יכולה לממש את כל מטרות היסוד שלה בתחומי הקו הירוק ואף להסתפק בכך - לו היתה זוכה להכרה ולהסכמי שלום עם שכנותיה. לכן היפרדות מהפלסטינים בשטחים והקמת מדינה פלסטינית הן צורך ציוני. השטח לעשות זאת הוא בסביבת הקו הירוק, ולא ב"מפת האינטרסים החיוניים" שקיבע נתניהו ב-1988, המותירה רק 40% מהגדה ל"ישות הפלסטינית".

שנית, המטרה לזכות את ירושלים בהכרה בינלאומית כבירת ישראל תמומש, רק אם ראש הממשלה ישיל מהמיתוס של ירושלים המאוחדת את 28 השכונות והכפרים הערביים שצורפו לה ב-67' ויאפשר ל-270 אלף פלסטינים להחליף את התושבות הישראלית באזרחות פלסטינית.

שלישית, אין בהכרה פלסטינית חוזרת במדינה היהודית כדי להסיר את סוגיית הפליטים משולחן המו"מ. ניסיון המו"מ בעשור האחרון מראה, כי האמצעי ליישב אותה לשביעות רצונה של ישראל ומטרותיה הוא הסכם כולל, המיישב את כל סוגיות הליבה. יוזמת השלום הערבית מעניקה הזדמנות להגיע להסכמה על פתרון הבעיה בלי זכות השיבה.

האמצעי להבטיח את ביטחון ישראל אינו נמצא רק בכנפי ה-F15, אלא בנוסף לפירוז סיני, רמת הגולן והמדינה הפלסטינית, כפי שהאמריקאים מכוונים, גם בהזדמנות להסדרים ולבריתות אזוריות הגלומים גם הם ביוזמת השלום הערבית.

תביעות רטוריות מכלות את הזמן למו"מ ומעניקות אותו לעיצוב מציאות, העלולה לפגוע בקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית. הסכמי קבע הם אמצעי שכבר הוכיח את עצמו פעמיים, במטרה להבטיח את ישראל הן כמדינה יהודית והן כחברה במשפחת העמים.

הכותב הוא חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון ומיוזמי הבנות ז'נווה


כתבתו של אריאלי תורגמה ופורסמה גם בעיתון "אל איאם" המתפרסם מדי יום ברשות הפלסטינית