כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

היגיון הכוח הישראלי...עד מתי?

מחמד שאכר עבדאללה ל"אלקדס" (20/08/2006)

החברה הישראלית נתונה בימים אלו במה שניתן לתארו כמצב של ביקורת פנימית או משבר מצפוני, וזאת בעקבות מלחמת לבנון השניה וההלם שפגע ביהירות הישראלית, הנשענת- בתחילתה ובסופה- על פולחן הכוח ועל אשליית העליונות החומרית, המוסרית והצבאית הטבעית כלפי העולם הערבי, על מדינותיו, פרטיו וארגוניו: הישרדותה של ישראל וקיומה- לפי היגיון זה- הם תוצאה ברורה של כוחה הצבאי, וצבאה הבלתי מנוצח- בהתאם לדרשה המדינית וההסברתית שלה- ולא כתוצאה משינוים שעברה או מבחירה בדו קיום עם הסביבה הערבית- אסלאמית, כפי שצריך להיות.
ישראל כמו אומרת לערבים: אני פה, בין אם תרצו או תסרבו לכך, וזה אשר לא מוצא חן בעיניו, שידפוק את ראשו בחומת הכוח הצבאי המפחידה! במהלך ששת המלחמות שהיו ניגחו יותר מצבא ערבי אחד ויותר מארגון ערבי את ראשם בחומה זו, וההתנסות או ההתנסויות היו ברוב המקרים קשים ומרובי דמים, אך מידת החומרה והנוקשות של הניסיונות הצבאיים שותתי הדם לא מנעו את הישנותן של המערכות תוך פרק זמן שלא עלה על עשר שנים, כשאחרון הניסיונות האלה היה במערכה התוקפנית של ישראל בלבנון, ומעשי הטבח המלווים את הלחימה נגד ילדים, נשים ואזרחים, בארץ הארזים שלהם, ומעשי ההרס הכבד, אשר פגע בתשתיות הלבנוניות. תוקפנות זו התחילה והסתיימה מבלי להגשים את מטרותיה. אם קיוותה ארה"ב שפעולות אלו יהיו שער כניסה ויהיו צירי לידה של מזרח תיכון אמריקאי חדש, הרי שתקוות אלו אבדו עם הפסקת האש, לה התנגדה וושינגטון ארוכות, כדי לאפשר לבת בריתה ליישם את מטרותיה. זכותם של הישראלים לחוות ולהתנסות במשבר המצפון, אשר אותו הם חווים וממנו הם סובלים כעת, אלא שהמוזר הוא כי הקולות המביעים את קיומו של המשבר הזה, מתרחקים מהאמירה המחייבת את השימוש בהיגיון בריא ובלמידה מניסיון העבר: המחשבה בישראל מדגישה שמה שלא ניתן להשיג בכוח, יש אפשרות להשיגו ביותר כוח, ועל בסיס זה בשמן שלא מצליחות התקיפות האוויריות הישראליות להפסיק את ירי הקטיושות על הגליל, מרכזים הישראלים את מחשבתם על כוחות היבשה, ופריסת 30,000 חיילים בדרום לבנון המסתייעים בטנקים ובארטילריה, על מנת לאלץ את חזבאללה לשחרר שני חיילים עצורים.
איזה הגיון ואיזו מחשבה ישרה מביאה להקרבת מאות חיילים ואזרחים בשני הצדדים של הגבול, ולהרס נורא ובלתי אנושי של מבנים, גשרים, מפעלים ומוסדות עבור שני חיילים, שניתן לשחררם במשא ומתן? זה מה שישראל נאלצה לקבל אחרי מלחמה מטופשת זו, שהמניע הראשוני והסופי שלה הוא פולחן הכוח והזלזול באחרים.
טרגדיה אמיתית מצויה בכך שהדיון המצוי בישראל פונה, למרות כל קולות ההיגיון, שקוראים לשלום צודק, ולהשבת הזכויות הערביים בפלשתין, סוריה ולבנון, וקיום מגעים עם שכנינו הערבים על יסוד הכבוד ההדדי- דיון זה קורא להכנה הנפשית, החומרית והצבאית למלחמת הנקמה הבאה, ואם גישה יהירה זו מוכיחה מזהו, הרי שהיא מוכיחה כי היגיון הנוכחות הישראלית בזכות הכוח, ולא דבר מלבד הכוח, כל עוד שולטת גישה זו על הגורמים המשפיעים על קבלת ההחלטות במדינה העברית: הרי היגיון זה הוא לכל הפחות היגיון פרובוקטיבי, המהווה מרשם לרבים מהאסונות, המלחמות והעימותים, אשר אין להם חלופה, אלא אם יחזור השיפוט הנכון ושיקול הדעת ההגיוני לחברה הישראלית ולמקבלי ההחלטות בתוכה.
יתכן כי מה שמכתיב את דפוסי ההתנהגות הישראלים, במידה רבה, הם הדימויים השגויים המוקדמים של הערבים, ההיגיון שלהם ותפישותיהם: הישראלים סוברים כי הערבים לא מבינים אלא את שפת הכוח, ושמגעים עם הערבים ללא כוח ידחפו את הערבים להקלה בערכם של הישראלים, וראייתם כחלשים, שניתן לגבור עליהם. זוהי נקודת החולשה בהיגיון הישראלי. היא הסיבה לקידוש הנשק ופיתוחו, במטרה להגיע למצב בו נחשבת ישראל לבעלת צבא חזק דיו, כפי שנאמר, כדי להתמודד עם צבאות הערבים כולם. רושם זה מוטבע, במידת מה, אצל מדינות ערביות מסויימות, אך ישראל באותו הזמן מאבדת הזדמנות אמיתית להגשמת שלום צודק, בטענה ש" הערבים- אם תיתן להם את שכם, חברון ועזה, הם ידרשו את יפו, חיפה ועכו".
השאלה המונחת היא: מדוע לא מסירה ישראל את כובד משקלה מעל הגדה ורצועת עזה כדי שתקום שם מדינה פלשתינית על פי המשמעות המלאה של המילה "מדינה"? הרי הקמת מדינה עצמאית זו, בעלת השליטה המלאה על מקורותיה, האוירה בה, המים והאדמה שלה, תיישם את היציבות והביטחון באזור כולו, בעוד שההתעקשות על הכיבוש, המחסומים והגדרות המפרידים, וחיתוך הגדה למקטעים ולקנטונים, לא יביא אלא מלחמות וטרגדיות, ולא יותיר לישראלים ולערבים כל קרקע משותפת לשלום ולדו קיום ביום מן הימים. הויכוח הזה, שסובב בישראל על שולי ה"ביקורת העצמית ומשבר המצפון", בעקבות הלם המלחמה הלבנונית השניה, מזמין לפנות לא למלחמת נקמה שניה, אלא להסדר הסכסוך הערבי- הישראלי בדרך צודקת: מונחים לפנינו הבעיה הפלשתינית, ציר הסכסוך הזה ופוטנציאל התבערה הערבי והאסלאמי התמידי שלו. בסיס הסוגיה הזו הוא הטרגדיה של הפליטים הפלשתינים, אשר אין מנוס מסיומה בהתאם להחלטות החוק הבינ"ל. כל עוד לא ייושם הפתרון הצודק למכלול הצדדים, המרכיבים את הבעיה, ויסתיים הכיבוש בישראלי ברמת הגולן הסורית, ובאדמות הלבנוניות הכבושות, הרי שהויכוח הישראלי ישאר דומה לויכוח הביזנטי, אשר סובב סביב עצמו, מבלי להסתכל אל הסכנות והאיומים שסביבו, אשר אופפים את האזור כולו, מבלי להוציא את ישראל מן הכלל.