כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"אלאיאם": ישראל ניצבת מול הכרעות גורליות

עלי ג'ראדאת ל"אלאיאם" (23/08/2006)

בהכרכו סביב תבנית ה"שטחים תמורת שלום", וקיבוע שלה סביב התבנית המרכזית של הליכוד של "ביטחון תמורת שלום", המציא שרון את תבנית "פתרונו של צד אחד". הבחירה החד צדדית לא תביא ליצירת הזדמנות אלמלא הקשר האמריקאי בשם הקהילייה הבינ"ל מצד אחד וחוסר היכולת הערבית הרשמית מצד שני לעמוד נגד קשירת קשר זה. תבנית ה"פינוי החד צדדי" מהווה סוג של רברבנות ישראלית, ועוד תבנית של רמיה בנוגע להכרח שבביצוע ההחלטות הבינ"ל הפוסקות על חיוב ישראל בנסיגה כוללת מכל השטחים הפלשתינים והערביים שנכבשו מאז 1967. משום שאסטרטגית החד צדדיות של שרון לא היתה היותר מאשר דרך לנהל את הסכסוך, הרי שפיצוץ החד צדדיות והשיבה לנקודה בה מצוי היה הסכסוך לפני העלאת רעיון החד צדדיות, היו רק עניין של זמן. זה מה שהיה בפועל, ומה שהתרחש בפלשתין ובלבנון בחודשיים האחרונים הוא חלק מפיצוץ החד צדדיות.
עם פיצוץ מדיניות ברק ושרון של התכנסות חד צדדית בלבנון ובעזה, כלומר שני המקומות בהם יושמה על הקרקע, נהיה זה אך הגיוני שיטילו הספקות את צילם על סיכויי יישומה בגדה המערבית, יתר על כן סוגיית יציאתה של המדיניות הזו משוק החליפין נהייתה עובדה לפחות לגבי הזמן הקרוב, דבר שמכיר בו יורשו של שרון ושותפו בהתוויית מדיניות זו, אולמרט.
נוכח ההתרסקות המתממשת של מדיניות החד צדדיות, ומפני שממשלת אולמרט קמה על יסוד השלמת ביצוע שאר חלקי מדיניות זו, הרי שהמדיניות הישראלית העכשווית הפכה להיות חסרת אג'נדה פוליטית קבועה וברורה בנוגע לתיק הפלשתיני, והיא עומדת לקרוס תחת כובדו של משבר, שהוא אולי המשבר המסוכן ביותר בהיסטורית ממשלות מדינת ישראל, וזאת בשל הקציר הצבאי הקשה של צבאה במלחמתו בלבנון, וזאת בנוסף לאתגרים האסטרטגיים, מולם עומדים הישראלים, נוכח תיק הגרעין האיראני, בעיקר כשהם יודעים היטב שמשימת הוצאת הקוץ של תיק זה היא בתחילתו ובסופו של דבר הקשור בגורלם ובגורל בנות בריתם האמריקאית והבריטית, וזאת מבלי לשים לב שכל מה שעושה ההנהגה האמריקאית נעשה במטרה לשייך את הכוח והמוסדות הבינ"ל והאזוריים לטובת התמודדותה מול האיראנים. המדינאים הישראלים יודעים היטב, ומאחריהם האמריקאים והבריטים, את המשמעות שמצויה בכישלון משימת הרכבת הכוח הבינ"ל לחיזוק יוניפי"ל בדרום לבנון, ויודעים היטב כי משמעות אי הצלחתם קשורה לכך שהרכבת כוח זה היא בהתאם לסעיף השביעי בהחלטת האו"מ, וזאת מבלי לשים לב לכך שההנהגה האמריקאית לא מתייאשת מהאפשרות שהכוח יצליח, ויתרה מזאת היא עושה כמיטב יכולתה להוצאת החלטה חדשה מטעם מועצת הביטחון בעניין זה, על פי מה שמסר בוש ואישר בולטון, שהחל בהתייעצויותיו כהכנה לפרסום החלטה זו.
אל מול התרת הקשר ממדיניות החד צדדיות, שעל בסיסה טיפלה ממשלת אולמרט בתיק הפלשתיני; ומול האתגר האיראני, שמועד פסק דינו מתקרב יותר ויותר; ומול הביטחון האמריקאי- ישראלי, בכך שההנהגה האיראנית תנסה להשיג רווחים דרך גורם הזמן על מנת להשלים את פרוייקט הגרעין שלה; ומול המשבר, שההנהגה האמריקאית נתונה בו לאור כישלונה בעיראק ואפגניסטאן בנוסף על כישלונו הצבאי של צבא ישראל בלבנון; ומול העידוד ששואבת ההנהגה הסורית מהשמעת קולה ומהצגת ההכרח שבפתיחת תיק הגולן, וזאת תוך הפקת תועלת ממה שארע לישראלים בלבנון וקשרי הברית שיש להם עם איראן; ומול הנסיגה בתפקידם של בני בריתה של ארה"ב באזור, והעובדה כי בני הברית הערבים של ארה"ב באזור נאלצו להודיע רשמית כי "תהליך שלום" מת, וזאת לאחר שקצרה ידם מהצטרפות לאימוץ האמריקאי הכולל של החזון והתכניות הישראליים לפתרון הסכסוך הערבי- ישראלי; אנו אומרים כי לנוכח כל מה שנכתב לעיל, הממשלה הישראלית, והמפה המדינית הישראלית באופן כללי, עומדים מול צומת דרכים גורלית, ומוצאים עצמם מול ההכרח שבמענה על השאלות: מה יש לעשות? אם הבחירה חייבת להיות מלחמה, באיזה מגרש זו תתקיים? האם פרק אחר נגד חזבאללה בלבנון במטרה להוסיף ללחץ על המותן הסורית, או בהנחתת מכה הגנתית נגד סוריה באופן ישיר? או בהשתדלות לנסות ולמשוך את סוריה מחוץ לחיבוק האיראני דרך חידוש המשא ומתן עימה? ומה בנוגע לתיק הפלשתיני? מה היא התמורה לכישלון מדיניות החד צדדיות של שרון?
אין ספק כי לגבי השאלה הראשונה ושאלות דומות לה צריכים לתת מענה ראשי מרכז קבלת ההחלטות הישראלי בין אם בתוך הממשלה והמפלגות המרכיבות אותה, ובין אם בתוך המפלגות המתנגדות לממשלה זו.
למותר הוא לציין כי הצהרותיהם הסותרות של שרי אולמרט לגבי סוריה אינן רק מוכיחות את רמת הבלבול, ממנו סובלת המדיניות הישראלית, אלא גם מאשרות שהפוליטיקאים הישראליים עומדים מול לקיחת החלטות גורליות. מפה נובעת שאלה: לאיזה כוון הם הולכים?
כדי לענות על שאלה קוטבית זו, ולהימנע מהיגיון הניחוש, הרי שחשוב ובסיסי לתפוש את ההחלטה הישראלית, על כל המרכזיות והגורליות שבה, ככזו שאיננה נקבעת באופן המנותק ממה שרוצה ורואה ההנהגה האמריקאית. הערכה זו לא נובעת מסיווג הקשר בין המדיניות האמריקאית והישראלית כקשר של "זנב וראש", אלא באה במסגרת הבנת עומק תשלובת האינטרסים האמריקאית- הישראלית, דבר אשר שמסביר את ההכרח שבהסכמה ההדדית וההרמוניה בין המדיניות של זו ושל זו, ובעיקר סביב מה שהינו מרכזי ואסטרטגי מבין ההחלטות, ואיננו סוברים כי יש דבר אסטרטגי יותר מהכרעה סביב הבחירות לגבי תיק הגרעין האיראני, או החלטה לגבי כוון המדיניות בנוגע לסוגיה הפלשתינית אחרי כישלון תכנית שרון החד צדדית. לפיכך, הבחינה של הערכת כוון המדיניות הישראלית, נהיית הבחינה לגבי כוון המדיניות האמריקאית. במסגרת זו יהיה זה אשליה לחשוב שההנהגה האמריקאית , ובעיקר התכנית של השמרנים החדשים, יבדקו באופן יסודי את דרך פעולתם לגבי מדיניותם באזור, ויתר על כן, כל תיקון במישור זה לא יהיה יותר מאשר פעולה מסוג השבת משכון האזור לפעולה מדינית שלא מביאה ליותר מאשר פיזור של זמן ומאמץ, וקיבוע של עוד עובדות ישראליות על הקרקע, וזאת מבלי לשים לב אם האמצעים להשגת עובדות אלו הם מלחמתיים או מדיניים. כל תיקון צפוי מסוג זה לא יהיה אלא במטרה להוסיף להכנות של כיתור השאיפות האיראניות, ועריכת ההכנות להנחתת מכה על האיראנים, כשיכשלו המאמצים הדיפלומטיים ליישום מטרה זו. זאת בנוסף להמשך כיתור הבעיה הפלשתינית, והניסיון להסדרתה על ידי פתרונות שלא מקנים לעם הפלשתיני אפילו מינימום מזכויותיו, כפי שהוגדרו על ידי החלטות בינ"ל.
כך יראה כוון המדיניות הישראלית, כלומר המשך מדיניות אי הציות לתוכנן של ההחלטות הבינ"ל וליישומן, והמשך הזנת ההליכה בדרך הביטחונית התוקפנית. התפישה המדינית והביטחונית הישראלית מלאה בחששות ופחדים לגבי כך שכל פינוי שטח, אפילו אם נעשה זה באופן חד צדדי, על פי דרכו של שרון, לא מוביל אלא לחיזוק ה"אויבים" בכך שניתנת להם האפשרות לבניין יכולות צבאיות, אשר מאיימות על מדינת ישראל באופן קיומי.
לסיכום, המדיניות הישראלית נמצאת על צומת דרכים, ומול החלטות גורליות. איננו סוברים כי היא צועדת לכוון של הכרה בעקרות של דרכה הביטחונית והצבאית בטיפול בסכסוך, אלא היא ממשיכה בכוון עליו מורה דרך זו, וכל הצעה מדינית אינה יותר מאשר אבקה לטשטוש פשעי המלחמה, אותם היא תבצע, ואשר מנה מהם טעם העם הפלשתיני באופן יסודי.