כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"חמאס" מסרבת להכיר בישראל, האם היא מסרבת להכיר גם בהיסטורית המאבק הלאומי הפלסטיני?

מחמוד אלרימאוי, "אלחיאת אלג'דידה" (26/10/2006)

"חמאס מסרבת להכיר בישראל, אך האם היא מסרבת להכיר גם בהיסטורית המאבק הפלסטיני?"
מאת: מחמוד אלרימאוי (פרשן פוליטי, מתגורר בירדן), "אלחיאת אלג'דידה", לונדון

מנהיגים מ"חמאס" מתחרים ביניהם בשחרור הצהרות של סירוב להכיר בישראל. על ידי סירוב זה מבדילים ומפרידים מנהיגי "חמאס" אלו את עצמם, תנועתם וממשלתם משאר המנגנונים הפוליטיים הפלסטינים, ובכך למעשה מאש"פ, פלגיו השונים, נשיאות הרשות ומהחברה האזרחית. גישת "חמאס" מצאה לה תמיכה בקרב חלק מהאנשים, שקיבלוה כפי שהיא בצורתה המתומצתת. המאבק הוא עם אלו שלא יורדים לפרטי הדברים, ומאמצים בשטף ההתלהבות את הסירוב וההתנגדות במקום לבטוח במדיניות יעילה ונושאת פרי, שאיננה מתבססת על הסירוב. ביכולתם של מחזיקי עמדת הסירוב לדגול בעמדה הדורשת ליישם הישגים על פני השטח, שיביאו לשיפור הסביבה הפוליטית בה חיים הפלסטינים.

קיימת דרישה בינ"ל מהקווארטט שתכיר ממשלת "חמאס" בישראל. דרישה זו אינה היחידה, וממנה נובעות שתי הדרישות להכיר בהסכמים החתומים ולהפסיק את השימוש באלימות. שתי הדרישות האחרונות מבטאות אינטרס פלסטיני. ישראל בתקופת שרון ואח"כ אולמרט שקדה על התכחשות לקיומם של הסכמי ביניים, ופעלה כדי למוטטם ועצרה בפועל את הכרתה ברשות, כאשר היא לא פעלה מול הרשות כבת ברית חוקית ומדינית, ויתר על כן כמנהלה המקבלת לידיה את מלאכת הסדרת ענייני היום יום והשירותים ואת אבטחת ביטחון ישראל ובעיקר את ביטחון ההתנחלויות והצבא בגדה וברצועה.לכן זהו אינטרס פלסטיני לפתוח את תיק ההסכמים החתומים, לרכז עליהם את תשומת הלב, אלא ש"חמאס" לא עושה דבר לגבי תיק זה, חוץ מלכסות על עצמה בהאשמת ישראל שזו מסרבת לקיים את ההסכמים. פה מתעוררת שאלה: למה לא מפנים דרישה זו לצד הישראלי? אם זו השאלה הנשאלת הרי שמן ההכרח שעיקר תשומת הלב של "חמאס" יופנה לאופק השיח שלה עם הצדדים הבינ"ל, ולא ההתפארות בסירוב העיוור ונעילת דלתות השיח והשבתת שפת ההבנה ההדדית עם העולם.

הדבר נכון אפילו עוד יותר לגבי הדרישה לגנות את האלימות ולהימנע ממנה. העם הפלסטיני הוא קורבן מערכות האלימות הישראליים היומיים. סירוב להתנער מהאלימות משתמע בפשטות כהכרה בכך שהמסרבים הם מי שמשתמשים באלימות ולא מוותרים עליה. הדבקות באלימות הינו היאחזות עיקשת בקסמי ההתנגדות, אפילו עד שהצד האחר הוא המרוויח מכך, מסיבות וגורמים ידועים, שהם שיפוטה של ישראל כי עליה להפעיל תגובת נגד מזוינת. הסירוב פוגע בצרכי האנשים מבלי להבחין באינטרס, וההתעקשות לגביו, משיגה עבור "חמאס" את ה"כבוד" שבסירוב, כשהצד האחר זוכה בטיעונים לשיגור כוחות הצבא שלו לשטחים, כשהמפסידים היחידים הם האנשים, שבהם ישנם גם מי שהפקידו בידי "חמאס" את מבטחם ואת בטחון משכורותיהם בבחירות.

קבלת שתי הדרישות על ידי "חמאס" או לפחות התייחסות חיובית כלפיהן, יהוו עבור "חמאס" הזדמנות לזכות בהכרה של הכוחות הבינ"ל ובפתיחת דיאלוג איתם. אך התנועה מעדיפה במקום זאת לפעול מול קומץ המדינות התומכות בגישתה. החשוב מכך הוא שניהול מגעים ישירים עם העולם יניח את הדרישה להכיר בישראל במסגרת חדשה ולא לוחצת, וזאת בהשוואה לסירוב כלפי שלשת הדרישות כמקשה אחת, דבר שמשמעותו נסיגה לאחור מהמדיניות שהתייצבה לפני 13 שנים ושהרשות הוקמה על פיה.

לא נדרש מ"חמאס" להכיר בישראל, אלא לא להתכחש לה ולהכיר במציאות הבינ"ל. המממנים ונותני המענקים אינם עמותה ולא מנגנון ייעוץ, אלא שההבנה ההדדית וההסכמה איתם הם תנאי לחייה של הישות הפלסטינית. אם לא יגיעו הפלסטינים להסכמה עם העולם, האם יש לצפות שימשיך לזרום הסיוע כאשר העולם יבין כי הרשות, ממשלתה והפרלמנט שלה הם רק "תכסיס" בניסיון להסיח את דעתו של העולם, מבלי להכיר בצורך להניח גשר ולבנות הבנות עמוקות עם החוץ?

בוודאי שלא נדרשת ההכרה בישראל, בעיקר בנוסח המוכתב, אשר לא ידוע מה יתבצע בפועל לאורו, אלא הדבר הנדרש הוא הכרה בחוק הבינ"ל כדוגמת יוזמת השלום המפורסמת. לא יועיל לומר כאן כי היוזמה מתה, שכן דברים אלו שופכים מים למטחנה הישראלית. הדעה הרווחת בקרב רוב מדינות העולם היא שעדיין מוטלת על "חמאס", אחרי שזכתה בבחירות, ההוכחה כי היא עוברת שינוי של "עקרונותיה" בהתאם לצרכי הפוליטיקה, בעיקר כשהיא מואשמת בטרור, וזאת בין אם אנו מרוצים מתיאור זה או לא. הפרכת ההאשמה הזו מצריכה שימוש בשפה מדינית אחרת ובהיגיון שונה. אם הצליחה התנועה להופיע כסרבנית ליוזמה ולחוק הערביים, כיצד אפשר לקוות שהעולם ימחה לה כפיים ויראה בכך גורם נוסף שמחזק את ההתייחסות העדינה כלפיה?

היוזמה הערבית מסמלת הזדמנות להכרה שבכוח, הכרה מותנית ועתידית במדינה העברית, דבר שיציל את התנועה מכוס ההכרה הישירה. למרות זאת ההבנה דרך השכל לא מסייעת בידי חברי התנועה להבחין ולשים לב להבדלים. דבר זה מחזיר את הפלסטינים כרבע מאה אחורה לפחות, כשהסרבנים שמים מבטחם על הסירוב לבדו כאמצעי לפריצת הדרך לעבר השבת הזכויות. כל ישות בעלת יציבות מינימלית יכולה להפגין סירוב, כשהיא מרימה את קולה בצעקה או מפהקת, מבלי שישתנה דבר מסביבה, וזאת כאשר דעתו של איש אחד היא הפוסקת, ולא העובדות והמאורעות, שאינן זוכות לתשומת ליבו או לעיסוק בהן!

"חמאס", החוזרת על אמירת אי ההכרה, שואפת להשבה לחיים של לאומיות טהורה ומוחלטת. זאת למרות שתוקפים את האיש ספקות חזקים לגבי כך שהמציאות היא דבר אחר. "חמאס" מתכחשת למסגרת החוקית והפוליטית של התנועה הלאומית ההיסטורית שהיא אש"פ. תחת קריאות כזב לפתח ולהפעיל את מסגרת זו, "חמאס" אינה נוקטת אלא במשחק של מינוחים. כיצד ניתן לפתח את מה שכלל אין מכירים בקיומו? קרוב לוודאי שההתכחשות הזו מייצגת ניתוק יחסים מהיסטוריה לאומית שלמה ומהתהוות היסטורית, שפרקיה עודם מתמשכים באופן אובייקטיבי לעבר השבת האדמה הכבושה ובניית הישות העצמאית. זה מה שלא מוצא חן בעיני מנהיגות התנועה אשר הגיחה לתוך מהלך עניינים זה באירוע פוליטי מסוים (הבחירות), כדי לעצור את ההתהוות הישות העצמאית וכדי לדעת בכוונה או שלא בכוונה אודות השבתתה ופיזורה. דבר זה מביא את "חמאס" לאי-הסכמה עם יתר המנגנונים הלאומיים, כשהתנועה התייחדה על ידי הרכבת ממשלה של עצמה בלבד, שהשמיכה באמצעותה את הסירוב לבנות מצע קואליציוני משותף, כשהם מתנכרים ללאומיות ולעקרונות כל מי שאינו משתייך אליהם. יש בדברים אלה עד כה כדי לשכנע בכך שהשאלה לא עוסקת רק בהכרה בישראל כדי שנהוג לחשוב, אלא בסירוב להכיר בעמם כתנועה לאומית בעלת היסטוריה פוליטית מתמשכת, תנועה בעלת ריבוי גישות ורבדים חברתיים קיימים ופעילים. "חמאס" מסרבת להכיר בסוגיית הפלסטינים כמהות היסטורית אובייקטיבית, שמחייבת להיכנס לתוכה ולא להיבדל ממנה.