כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"אל-איאם": אירועי עזה מספקים הזדמנות עבור עבאס לחידוש המו"מ

(25/06/2007)

האם סיפקה חמאס הזדמנות משא ומתן לעבאס? 

הרחק מהקיטוב והמשיכה התקשורתית לכיוונים מנוגדים, הרחק מהשימוש במילים קשות כתוצאה מהאירועים הטראגיים האחרונים, יש לשאול כעת בהיגיון קר ומנקודת הסתכלות לאומית כללית על גורלה של "התכנית הלאומית". יש לשאול האם האירועים האחרונים מספקים הזדמנות לטרוף את הקלפים המדיניים מחדש.

בהתחשב בכובד האירועים והשלכותיהם הפנימיות והחיצוניות הדיבור על "הזדמנות" נראה רחוק. אך ההפלגה וההתמשכות של הרגע הנוכחי יקלקלו את המבט האסטרטגי על המצב הנוכחי, ממנו אפשר להיבנות.

הנושא כאן אינו עוסק ב"פתח" או ב"חמאס", אלא בשאלה האם פתרון שתי המדינות עודנו מצוי בהישג יד על פי המובן הפלסטיני שלו, אחרי כישלון שיחות "קמפ דייויד" ביולי 2000, כשאנו עודנו באותה הנקודה מבחינה מדינית לאחר שחלפו שבע שנים.

במהלך האינתיפאדה השניה, מעט לפני מותו של ערפאת, וגם אחרי כן, היה ברור כי מימד "הכנופייתיות" של מקבלי ההחלטות ברחוב ובפוליטיקה הפלסטינים הפך לאיום ממשי על אחדות ההחלטה של הגוף המדיני הפלסטיני. הנשיא עבאס שאף להתגבר במהירות על המצב הזה ולהשיב את הלכידות למשטר המדיני הפלסטיני. הסכם קהיר מאפריל 2005 היה היסוד שהחל את תהליך "התהדיאה" והכשיר את עריכת הבחירות לנשיאות ואחרי כן לפרלמנט בינואר 2006.

אחרי הרכבת הממשלה החל המצור המדיני והכלכלי על הפלסטינים בגדה וברצועה. הנשיא עבאס שאף להתגבר על המצב הזה דרך שיחות נפרדות עם "חמאס", כששני הצדדים הסכימו בנפרד , דרך מסגרת "פורום המדינות הערביות", על עמדות המפלגות, הפלגים וגושי הפרלמנט המשתתפים בממשלה.

אך תגובת ארה"ב וישראל היתה ההתעקשות על התנאים הידועים (3 תנאי הקוורטט), שהממשלה הפלסטינית נתבקשה להסכים לגביהם. לא התקיימה כל הפקת לקחים ממה שבא בעקבות שיחות "קמפ דייויד" ונצחון "חמאס" בבחירות לפרלמנט.

רוב הפרשנים מסכימים כי ישנן שתי סיבות לניצחון "חמאס" בבחירות לפרלמנט: ניהול פנימי רע, והיעדר התקדמות מדינית שיש בכוחה לשכנע את הציבור בכוון "התכנית הלאומית". לו היתה הפעילות בשני מישורים אלו נוחלת הצלחה, כי אז לא היה מקדם הציבור את השינוי הגדול, וזאת מבלי להפחית בקיומה של נטייה לתמוך ב"חמאס" בנפרד משתי סיבות אלו. בכל בחירות חופשיות במדינות השונות ידוע כי הכישלון דוחף את הציבור לבקש שינוי.
לכן, הגיעה העת שההנהגה תעצור ותבחן ברצינות ובאחריות דרכים לשינוי סדר היום של ישראל וארה"ב, ותחזק את עמדת מדינות ערב שאישרו את תמיכתן ב"יוזמת השלום הערבית", אך לא הצליחו להפעיל לחץ מספיק על ארה"ב כדי שזו תגיב ברצינות ליוזמה.

הסירוב בפועל של ארה"ב וישראל, בהיפוך משפת הדיבור, כלפי פתרון שתי המדינות, והפעלת הלחץ החיצוני שלהן אשר מקבל כלפי פנים ביטוי של משברים כואבים, סירוב זה מהווה את הסיבה הראשית למה שקרה, כאשר הכוונה היא בעיקר להיעדר כל מישור מדיני שיביא ליישום פתרון שתי המדינות על פי המובן הפלסטיני שלו.
הדיון הנוכחי אודות "חיזוק" הממשלה הנוכחית, תשלום המשכורות והידוק המצור על עזה- כל אלו הינם המשכה של אותה התנהלות. התנהלות זו מאיטה עוד את הנושא היסודי שמשמעותו היא מצב בו פתרון שתי המדינות לא יהיה עוד אפשרי בהיעדר כל התקדמות לכוונו. המצב הנוכחי מהווה צומת דרכים: אם לא נאחז בהזדמנות הקיימת, נאבד את ההזדמנות האחרונה ליישום "התכנית הלאומית".

אני מזכיר כאן כי הנשיא אבו מאזן ביקש יותר מפעם אחת לפתוח במשא ומתן על הסכם הקבע, היות וחשש מחזרה של ניסיון אוסלו. מסלול "אוסלו" לא הגדיר את "קו הסיום" כאשר השאיר את "סוגיות הסכם הקבע" כפי שנכתב אז "פתוחות למשא ומתן עתידי" בתוך מאזני הכוח הפוליטיים והצבאיים, הנוטים לטובת ישראל. אני זוכר גם כי הנשיא אבו מאזן סירב אז גם לרעיון "המדינה בעלת הגבולות הזמניים", מפני שזו מהווה חזרה לפס היצור של מסלול "אוסלו", בו אין כל הסכם מחייב לנקודת הסיום, כלומר אין קביעת יעד לנושאי הגבולות, הריבונות, מעמד ירושלים ובעיית הפליטים.

הגיע הזמן שההנהגה תדרוש להניח "כל דבר" על השולחן, כולל את נושא המשך הרשות הפלסטינית עצמה.
היעדר מסלול מדיני רציני בעל כוח שכנוע כלפי הציבור הפלסטיני, התמשכות הכיבוש, והקיפוח של הגדר, יותירו את המשברים הפנימיים בוערים, אפילו אם אופי המשברים משתנה מזמן לזמן. בהיעדר פתרון צודק שיכול לשכנע את הציבור, תישאר סיסמת ההתנגדות מורמת, כל עוד הכיבוש קיים, וזאת בנפרד מהשאלה לגבי זהות הגורמים המתנגדים היום או בעתיד.

פלסטין קטנה מידי מכדי שתושאר לבדה עם עמדתה האסטרטגית ועם בעייתה. התמשכות הכיבוש מהווה הזמנה פתוחה לאחיזה ב"קלף הפלסטיני", ולמפגש האינטרסים. אך השאלה כאן עוסקת באינטרס הלאומי הפלסטיני, במי שמייצג אותו ואיך מייצג אותו. אם "התכנית הלאומית" היא האינטרס, אז הגיעה העת לשים אותה על סדר היום של כל המדינות.

ההתמשכות של המצב הנוכחי, כמה שהינו קשה ומכאיב עבור הפלסטינים, וכמה שהינו מזמין שמחה לאיד מצידם של "החברים" והאויבים, מעקר את אופק הראייה מן העניין העיקרי. באותו האופן, ההתרכזות רק סביב "ניהול המשבר" מנקודת מוצא צרה מעקרת את העניין העיקרי ממסגרת המחשבה.

ישנן שתי אפשרויות: או ש"התכנית הלאומית" תשיב את התקווה ואת הלכידות הפנימית, או שהכיבוש ימשך והפלגנות הפנימית תשוב אל הרחוב הפלסטיני, ותפורר את יכולת ההחלטה המדינית, מה שיגרום לאבדן "הסוגיה".