כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

חמאדה פראענה, "אל-איאם": גורל ישראלי-פלסטיני משותף

(14/06/2009)

גורל ישראלי פלסטיני משותף
מתוך: "אל-איאם", 14.6.09
מאת: חמאדה פראענה (לשעבר חבר בפרלמנט הירדני. חי בגדה. משמש חבר ב- Palestinian National Council, בעל דרגה של סגן שר. הוא מקורב ליאסר עבד רבו ולאבו מאזן)

הנשיא האמריקאי אובמה אמר מתוך הכרה והבנה עמוקות ובאופן שאין ממנו חזרה, ובהסתמך על קריאה לא שרירותית של המציאות על פני הקרקע "כי גורל הפלסטינים נכרך בגורל הישראלים" באופן בו אין מקום לסיים עם אחד מהם על חשבון האחר, או לעקור אחד מהם על חשבון האחר. ההווה והעתיד נשזרו זה בזה יחד עם האוויר, המים, האדמה והאהבה והשנאה, ואין כל אפשרות להשיב את כרכרת החיים לאחור ולהחזיר את ההיסטוריה באופן בו היא תכריע לגבי ההווה ותמשול עליו.

הארץ הזו שנקראת פלסטין, ותישאר פלסטין, לא תהיה בשום יום שהוא שייכת למוסלמים בלבד, או ליהודים בלבד או לנוצרים בלבד, ויתרה על זאת הייתה הארץ מקום בו התקיים שיתוף פעולה חומרי ורוחני בין בני שלוש הדתות, בין אם היה זה שיתוף של חיים או של התנגשות, או אפילו של מדיניות בלימה ועריכת הפסקות אש. היום בני שלוש הדתות שותפים על אפם וחמתם, ולמרות השנאה ההדדית ביניהם. כיום הצדדים שותפים בינם לבין עצמם במידה גדולה יותר ובאופן עמוק יותר מאי-פעם בעבר.

ניסיונות למחוק את הפלסטינים ולסלקם למדבר, ולהפוך את פלסטין למדינת לאום יהודית נקייה לא הצליחו, וניסיונות שחרור פלסטין מהיהודים וזריקתם לים גם לא התגשמו. עובדות אלו מובילות לאמת אובייקטיבית, שמשמעה כי ישנם שני עמים, הפלסטיני והישראלי, שני לאומים ושתי שפות, ערבית ועברית, שמקיימים משטרים שרירותיים על הארץ. עקב כך אין מנוס מהכרה בכך שמולנו שתי אפשרויות בחירה: הראשונה היא המשך הסכסוך, המוות וההרס, והשנייה היא החיפוש אחר פתרונות מציאותיים ומעשיים לסיום הסכסוך, והשגת הזדמנות לחיים משותפים בהתאם לפתרון שהפך לסיסמת האנושות: "שתי מדינות לשני עמים" בהסתמך על החלטות האו"מ: החלטת החלוקה 181, ההחלטה בנוגע לפליטים 194, החלטת הנסיגה 242, החלטת שתי המדינות 1397 והחלטת מפת הדרכים 1515.

שלושה דברים מאפיינים את יחסי הפלסטינים והישראלים. על משכילי פלסטין, ועל מושליה, מדינאיה ומנהיגיה לדעתם אותם, ללמד אותן ולפעול על פיהן:
1. "הישראלים הם אויבים". אם הישראלים הם אויבים, השאלה היא כיצד אנו יכולים לפעול ביניהם כפלסטינים, במטרה לחדור בתוך שורותיהם, ולפעול כדי להשיב את זכויותינו, וזאת בעוד שהם הגורם החזק, הם הרוב וידם על העליונה. לעשות זאת מבלי לפגוע בכוחם ועל ידי הטיית חלקים חשובים מביניהם להכרה בצדקת הסוגיה הפלסטינית והלגיטימיות של דרישותיה. ללא פניה לציבור הישראלי לא נצליח להשיב את זכויותינו.
2. "הישראלים הם שכנים". מאמירה זו נובעת השאלה כיצד אנו כפלסטינים צריכים להסתגל לחיות יחד איתם. איננו אוהבים אותם, אך הם שכנים שלא נוכל להיפטר מהם או לגרשם, ולכן עלינו למצוא דרכים ואופנים של חיים משותפים איתם, אפילו אם הם שכנים "לא אהודים".
3. "חלק מהישראלים הם ידידים". עלינו לשלב ידיים עם אותם ידידים, כדי להתמודד עם הכיבוש, ההתנחלויות, הגזענות, האפליה, היותנו נמשלים. כל עוד יש מתוכם ידידים, הם ראויים לכך שנסתכן, הם ראויים לכבוד, לאמון ולחיים משותפים. יתר על כן, הם ראויים שננהל עימם מאבק משותף ונפעל יחדיו לטובת העתיד האחד, בו ודרכו ינצח הרצון לחיים דמוקרטיים, לפלורליזם ולכיבוד זכויות האדם. עלינו לפעול יחד כדי שלא נשאר אסירים של עברנו המר, אותו לא ניתן לבטל או לשנות או לזייף.

איך אפשר להתייחס לדב חנין כאל אויב, מדוע שלא נתייחס אליו כאל ידיד?? איך אפשר להסתכל אל שולמית אלוני כאילו היא רק שכנה, בעוד שהיא חזקה ונועזת יותר מחלק מאיתנו בנוגע להגנה על זכויות הפלסטינים, ולמדינת לאום פלסטינית? איך אפשר להתייחס ליוסי ביילין כאילו הוא שכן לא רצוי??
אם לא נצליח כפלסטינים להגדיר את מהות עמדתנו ואת דרך פנייתנו לישראלים בהתאם לשלוש הנחות אלו, הרי שלעולם לא נשיג את זכויותינו, אפילו אם יטו אובמה, סרקוזי ומרקל לתמוך בצדקת הטענה הפלסטינית. אנחנו הבעלים של הסוגיה (הפלסטינית) ושל (עצמאות) ההחלטה. באשר למדינות ערב, האסלאם, האמריקאים והאירופים – הם גורמים שמסייעים לצד זה או לאחר.
הגורמים המסייעים תמכו בתכנית הישראלית במשך עשרות שנים, מפני שהישראלים הצליחו להעביר נראטיב המציג אותם כקורבנות. אנו כפלסטינים נכשלנו בשיווק צדקת זכויותינו כעם המבקש חיים של כבוד. כיום המצב משתנה לטובת עמנו, צדקת דרישותיו, חכמת מנהיגיו, היקף קורבנותיו, ומה אנחנו עושים??

אנו משלים עצמנו אם נחשוב שמדינות ערב או מדינות האסלאם או אירופה או ארה"ב או אובמה ישיבו את זכויותינו מבלי לפעול באופן בו ישראל תשא באחריות מוסרית; באופן בו ישראל תהיה מוקעת על ידי הקהילה הבינלאומית; עלינו להבין, על "פתח" ו"חמאס" ושאר הפלגים הפלסטינים להבין כי התביעה (לגבי הזכות) בלבד, לגבי צדקת הסוגיה, אינה מספיקה להחזיר את הזכויות. מה שדרוש הוא לקיים מאבק בעל אופי מוסרי, שישתלב עם ערכי ורוח התקופה.
הדרוש הוא מאבק פלסטיני אזרחי, תרבותי, דמוקרטי, פלורליסטי בדרכי שלום, שישען על החלטות האו"מ. המאבק צריך לדרוש את יישום החלטות אלו על פני הקרקע, באופן כזה בו תיווצר הפרדה בין הפלסטינים לישראלים, ותהיה פנייה ללגיטימציה הבינלאומית ופסיקותיה לטובת השגת הסדר מציאותי, שישמור על האינטרסים של שני הצדדים לחיות בבטחה ובשיתוף.
לכן, ללא שותפות ישראלית לדרישות אלו, וללא מאבק מדיני – דיפלומטי – עממי משותף של הפלסטינים והישראלים לא נוכל להביס את תכנית ההתפשטות הישראלית ואת מנגנוניה בשטחים הכבושים. האם נפעל? האם יעלו לקדמת הבמה אמיצים משני הצדדים על יסוד תכנית נדרשת זו??