כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"החותם שהשאירה יוזמת ז'נבה על החברה הישראלית לא יימחה בקלות" - התקשורת בעקבות כנס היוזמה בז'נבה

(24/11/2011)

היכנסו כאן להאזין לדיווחה של הכתבת המדינית של גלי צה"ל אילאיל שחר מכנס היוזמה בז'נבה:

גם כתב עיתון הארץ הצטרף למשלחת ופרסם ידיעה בעמוד הראשון של העיתון: 

\\

סולן להקת הדג נחש שאנן סטריט שהצטרף למשלחת כתב על המפגש בבלוג שלו באתר מאקו:

יוזמה ברוכה

האם יוזמת ז'נבה היא הצלחה או כישלון? הכי מפתה לומר שהיא נכשלה. המנהיגים לא הלכו בדרכה וכידוע לכולנו טוב מדי, לשני העמים שחיים פה אין עדיין שתי מדינות. אבל אחרי השתתפות בכנס בעיר שעל שמה קרויה היוזמה, אני חושב שהאמת שונה

שאנן סטריט | mako | פורסם 02/12/11 09:00

ימים ספורים חלפו מאז שבתי מז'נבה, אליה טסתי מטעם היוזמה שנושאת את שם העיר המסודרת והנקייה ההיא שבשוויץ, נסיעה שהתקיימה במימון משרד החוץ השוויצרי. אמנם רק ימים מעטים, ובכל זאת נדמה לי כי די בהם כדי להפריד מוץ מתבן, כדי להבדיל בין עיקר וטפל. הכל היה לי חדש בז'נבה: העיר עצמה - שמעולם לא ביקרתי בה לפני כן, החברה שבה התרועעתי - שכללה חברי כנסת ישראל וכן חברי פרלמנט פלסטיניים בהווה ובעבר, אפילו התחושה המשונה של לשתף את הפורום הספציפי ההוא, פורום שנכללתי בו לראשונה, בתחושותיי הפנימיות בנוגע לאזורנו ולעתידו האפשרי - אפילו בזה הייתה ראשוניות.

לכן, אך טבעי היה, שעם כל הראשוניות הזו, מעט הסתבכתי עם התשובה כשמכריי שאלו אותי עם שובי את השאלה הפשוטה: "איך היה?". אבל הנה עתה, בחלוף ימים בודדים משובי לפקק המזהם והארור של רחוב אגריפס (פקק שאני מציע לקרוא לו מעתה "הפקק של ניר", על שם ראש העיר שאחראי לו) ולחיי המתנהלים לפיו, אני יכול לומר בלב שלם שאני מאוד גאה שהוזמנתי ואני מאוד מרוצה שנסעתי. לפעמים שוכחים שהשלום לא יקרה לבד. שצריך לעבוד על מנת להביא אותו. שצריך להזיע. ועצם ההיכרות שלי עם כמה מהאנשים, משני הצדדים, שכבר השקיעו אי אלו שנים בניסיון לקרבו לפתחנו, עורר אצלי הערכה גדולה וגם קצת רצון להשיל נעליי מפאת הצניעות.

מעבר לזה, בזום-אין רציני יותר ובמבט שאיננו חפץ רק לרפרף על פני הדברים, היו גם נושאים נקודתיים ששמחתי להיחשף אליהם מקרוב כל כך. למשל: המרכזיות של נושא מעמד האישה בדיון הפנים פלסטיני. המשלחת הפלסטינית כללה לא מעט נשים חזקות ומשפיעות שנושאות במגוון תפקידים פוליטיים וקהילתיים ברחבי הגדה, נשים שהבהירו חד משמעית עד כמה הסוגיה של השוויון בין המינים מעסיקה את שכנינו ממזרח. "בכנות, כאישה, אני אמורה להיות הרבה יותר מוטרדת מכם מכל הנושא של החמאס", אמרה בכנס רים עבושי, מנכ"ל ארגון עסאלה לנשות עסקים.

עניין נוסף שלא הקדשתי לו די מחשבה טרם הנסיעה הוא ההתייצבות החד משמעית של תנועת ש"ס מאחורי פתרון שתי המדינות. שלושה נציגים היו לתנועת ש"ס במשלחת הישראלית, ושלושתם, בתורם, חזרו על המחויבות של הרב עובדיה יוסף לפתרון של שלום באזורנו. סגן יו"ר הכנסת דוד ועקנין היה זה שייצג את ישראל בדיון הערב באוניברסיטת ז'נבה, ונאומו - שחזר על המילים "שטחים תמורת שלום" מספר פעמים - עורר הערכה בקרב הנוכחים באולם ואפילו סחט מחמאה ממוקדת מגולה אירני שישב בקהל וקיבל את זכות הדיבור. אינני יודע כיצד בדיוק מתיישבת הפיסניקיות הגורפת של ש"ס עם הביקור האחרון של אלי ישי בקבר יוסף וקריאתו לחדש שם את הנוכחות הישראלית, אבל אם עו"ד דוד גלס אומר בנוכחות נשיאת שוויץ שהרב עובדיה יוסף תומך בפתרון שתי המדינות, אז זו לבטח התחלה טובה.ויקי אידזינסקי, פעילה חברתית יוצאת ברה"מ לשעבר, עימתה את עמדתו הידועה של ביל קלינטון כי העלייה הרוסית מהווה מכשול לשלום עם המציאות כפי שהיא מכירה ומבינה אותה, ופקחה, להרגשתי, את עיני הישראלים והפלסטינים כאחד. בקיצור, נושאים רבים ומגוונים עלו במהלך היומיים של הכנס, כולם מרכזיים וחשובים לחיינו כאן וכולם מתחככים בנושא ישראל, פלסטין, ועתידנו המשותף.

נו, הצליח להם?- פרסומת - אז מה השווה של כל זה? איך מסכמים שמונה שנים של יוזמת ז'נבה? ומעל הכל - האם יוזמת ז'נבה היא הצלחה או כישלון? הכי מפתה לומר שהיוזמה נכשלה. המנהיגים לא הלכו בדרכה וכידוע לכולנו טוב מדי, לשני העמים שחיים פה אין עדיין שתי מדינות, והן חיות זו לצד זו, אבל לא בשלום. הכי מפתה לומר שכל מה שנשאר מיוזמת השלום המפורטת ביותר שהסכסוך הזה ידע הן מילות נימוסים לועזיות וכיבודים מפנקים בבירות אירופה באשר הן שם. אבל זה הסטיקר, זה הפופוליזם, זו לא האמת.האמת, כפי שאני תופס אותה, היא שביוזמת ז'נבה התחילו מהסוף. אפשר להסכים או לחלוק על הסוף שהם הגיעו אליו, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהמון עבודה נעשתה, ושתוצאותיה מרשימות. בכל מקרה, משעה שהבינו ביוזמת ז'נבה שהסוף שהם הגיעו אליו איננו רלבנטי כרגע, הם החלו במה שאפשר לקרוא לו "הכשרת הלבבות". וכך, עקב בצד אגודל, ממשיכים ביוזמת ז'נבה ליזום פעילויות, פעילויות שבסופן מסתבר שלכנס בז'נבה בנושא "החברה האזרחית והתהליך המדיני" מגיעים לא רק "החשודים המידיים" אלא גם ש"סניק, ראפר ופילוסוף.

בחלוף שנות דור של סכסוך אין לאיש ספק כי הערוץ הישראלי פלסטיני פקוק אפילו יותר מ"הפקק של ניר". ההבדל הוא שבערוץ הישראלי פלסטיני יש עדיין מי שעמל על התרת הפלונטר.

היכנסו כאן לקריאת הבלוג באתר מאקו

מאמר מאת ברנאר אנרי לוי שפורסם בעיתון הארץ

ואם השלום בהישג יד?

כדי לצאת מהסחרור הרע של הפנאטיות והשנאה, אין לשני הצדדים ברירה אלא לקבל את ההקרבה הכרוכה בוויתור על משהו מחלומו של כל אחד

ברנאר אנרי-לוי, ז'נווה 03.12.2011

כאן, לפני שמונה שנים, יצאה לדרך יוזמת ז'נווה המפורסמת, כאן היא נכתבה ונחתמה, בתמיכת השווייצים והצרפתים, בידי אישים משתי החברות האזרחיות, הפלסטינים והישראלים.

וכאן, באותה האוניברסיטה, אולי מול אותם אנשים, נמצאים היום, 22 בנובמבר, אותם אלה משני המחנות, שקיפאון המשא והמתן, כך נדמה, לא השפיע עליהם: השחקנים הראשיים של התקופה.

נאום של נשיאת שווייץ, מישלין קאלמי-ריי, ובו היא אומרת מדוע ביקשה, כמה שבועות לפני פרישתה, לקיים ערב זה של ציון היוזמה וקידומה מחדש.

נאום של יוסי ביילין, סנדק ההסכם מן הצד הישראלי, המסביר פעם נוספת, שעל מנת לצאת מן הסחרור הרע של הפנאטיות ושל השנאה, אין ברירה אחרת אלא לקבל, בשני הצדדים, את ההקרבה הכואבת הכרוכה בוויתור על משהו מחלומו של כל אחד.

חיזוק מצד הרב יצחק וקנין, האחראי מטעם המפלגה הדתית ש"ס וסגן נשיא הכנסת, המזכיר שהחלופה היחידה לשלום תהיה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ולוותר בכך על האופי היהודי הנמצא בלב רעיון הקמתה.

תשובה יפה בעלת מעוף מפי יאסר עבד-רבו, עמיתו הפלסטיני של ביילין, ניתנת לסטודנטית המאשימה אותו בוויתור על "זכות השיבה" לפליטי 1948, לילדיהם ולנכדיהם, ובמכירתם בזול של האינטרסים הקדושים של עמו: "להפך!" קרא. "ההפך הגמור הוא הנכון! הוויתור על זכות בלתי מציאותית היה ונשאר הדרך היחידה להימנע מנכבה נוספת, ובמלים אחרות, מאסון נוסף!"

באשר אלי, אני מנסה להגדיר את האמצעים השונים, לא רק לציון היוזמה היפה הזאת מ-2003, אלא גם לצורך המשכה, להעשרתה, שלא לומר למימוש יעדיה באחד הימים. בעצם, אני אומר לביילין ולעבד-רבו, לאחר שעשיתם את מה שעשיתם, לאחר שהייתם המקור של אותו מהלך מלא אומץ וגאונות פוליטית, אחרי שהייתם המחברים של התוכנית היחידה שאי פעם נהגתה כדי להעיד שדו קיום בין שני העמים הוא לא רק רצוי, הוא אפשרי, כלומר, בעודכם מחזיקים ברעיון להסכם שעוצב עד לקו המתאר האחרון, ישנן שלוש דרכים לפעול - אין ארבע, יש שלוש.

ישנה הדרך הקאנטיאנית, או אולי, הנבואית: אידיאה, כן; תפישה גדולה ונהדרת המשקיפה מגובהה הרם על הניסיונות המבולבלים וחסרי הוודאות למצוא לה פתח להגשמה; נקודת התייחסות; אמת מידה, רעיון בעל מעמד רשמי, או בעל הכרה מ"נציב האידיאות", שיאפשר לשפוט, למדוד, אני כמעט מתפתה לומר להעריך, את המאמצים של הפוליטיקאים, את גישושיהם הכנים פחות או יותר, את אומדניהם.

ישנה הדרך האפוסטולית, או אם רוצים, הדמוקרטית: לחלץ את האידיאה מתוך המאוזוליאום שלה: להפיץ אותה; לפרסם אותה; לרצות שאנשים רבים ככל האפשר בישראל, בפלסטין, בעולם - יתוודעו למיזם שאין בו פיסת מדבר, חורשת עץ זית או אבן שלא נידונו במשא ומתן עיקש; לאלץ אותה, במלים אחרות, לרדת מהשמים אל הארץ כדי להמיר את אמונתם של מספר גדל והולך של נשים וגברים בעלי רצון טוב.

וכן, ישנה הדרך שעל פיה אתם, עמיתים להגיית התוכנית, תהיו מחויבים - אם תבחרו להיות יד ימינם של המלכים, כלומר, בתפקידם של אותם אלה שההיסטוריה של הרעיונות מכנה הסן-סימונאים: בחיפוש אחר מלך האידיאה: במסע אחר האדם, האשה או הגבר, שיהיה הדובר המואר ביותר: למסור לו את האידיאה; למסור לו אותה בירושה וכפיקדון; לסמוך עליו או עליה שיגשימו אותה, ובעשייתם כך גם יטביעו אותה, באחד הימים, בין דפיו של הסכם. האם יש צורך לומר במפורש שאני הייתי בוחר בשילוב של שלושת הרעיונות וכי כך אני ממליץ לעשות היום?

אפשרות 1: התכנסויות נוספות כמו זאת הנוכחית, שבהן נסתפק בשימור הלהבה (אף שגם זה הרבה - ועוד יותר אם הן יקוימו בתל אביב או ברמאללה).

אפשרות 2: להפיץ את הבשורה, פנים אל פנים, כמובן, אבל גם באמצעות כלי התקשורת, הרשתות החברתיות ורשת האינטרנט (כל אותם אמצעי הפצה שראינו, בתחילתן של המהפכות הערביות, היעילים להפליא), כדי להפיח רוח טובה באביב השלום.

ולבסוף, פתרון מס' 3: לחפש, לשכנע ואולי להמשיל גדעון חדש או שאול, סאדאת חדש או בגין חדש, ממונה אמריקאי, אירופי, ערבי, מטעם האו"ם - המסוגל לאמץ את הרעיון (ובעקבות זאת, לנכס אותו, להיות בעליו, ויום אחד לממש אותו בהצלחה).

צריך לנסות הכל. לפתוח בכל. משום שבאותה הצטלבות בין שלוש הדרכים שבידינו, מצפה לנו, לנאמנים לרוח ז'נווה, פגישה עם השלום.

לחצו כאן לצפות בכנס במלואו

ומה חשבו בעיתונות החרדית על הצטרפותו של ח"כ יצחק וקנין מש"ס לכנס? ידיעה מתוך העיתון "מרכז העניינים":

 \\

מייקל פלסן בטור בג'רוזלם פוסט עורך השוואה בין מפגש היוזמה בז'נבה ומפגש ארגונים ציונים אמריקאים בניו יורק

לקריאת הטור באתר הג'רוזלם פוסט היכנסו כאן  

Two gatherings on two sides of the Atlantic

By MICHAEL FELSEN 12/01/2011 23:09

Approaches for addressing the Israeli-Palestinian conflict could not have been more strikingly dissonant at American and European events.

Last week, at events held an ocean apart, the approaches championed for addressing the Israeli-Palestinian conflict could not have been more strikingly dissonant.

In New York City, the Zionist Organization of America held its annual National Dinner on November 20. The dinner’s keynote speakers were “media superstar” Glenn Beck and US Congresswoman and House Foreign Relations Committee Chairwoman Rep. Ileana Ros-Lehtinen.

Beck was awarded the Defender of Israel Award by casino billionaire Sheldon Adelson and his wife, Miriam.

Prime Minister Binyamin Netanyahu appeared by video remote, and US Congresswoman and Republican presidential candidate Michele Bachmann addressed the 800 guests.

The roster of speakers sounded common themes: Bachman chided President Barack Obama because “he doesn’t stand with Israel,” while claiming that under current conditions, Israel should cede to the Palestinians “not one acre, not one square foot, not one inch.”

Bar-Ilan University Prof. Efraim Inbar complained that “an evil wind is emanating” from Tel Aviv University and the Hebrew University of Jerusalem due to the proliferation of “Bolshevik post- Zionists” there.

ZOA National President Morton Klein opined that “Arabs don’t want peace with the Jewish state, they never wanted peace with the Jewish state,” and that while “people speak as though a Palestinian state was the solution... it isn’t.”

And Glenn Beck, a “proud Christian Zionist,” told the assembled guests that “Jerusalem must remain Israel’s united and undivided capital,” and that “evil hates you.”

Needless to say, this was not a group who sported dove pins on their lapels. The unmistakable message: Prepare for the coming battle; peace is an illusion.

A FEW days later, across the Atlantic, another gathering offered a distinctly contrasting view. On November 22, Micheline Calmy-Rey, president of the Swiss Confederation, hosted a conference of Israelis and Palestinians to commemorate the eighth anniversary of the Geneva Accord, the visionary agreement crafted by prominent members of Palestinian and Israeli civil society to serve as a model for the resolution of all facets of the Israeli-Palestinian conflict.

The conference, dubbed “Geneva Initiative 2.0,” featured French philosopher and writer Bernard-Henri Lévy, Hossam Zaki of Egypt, Geneva Initiative founders Yasser Abed Rabbo and Yossi Beilin, Knesset members from the Shas, Kadima and Labor parties, and several prominent Palestinian activists and opinion leaders. But at least as important, it was attended by a cohort of young Israelis and Palestinians.

President Calmy-Rey told the delegates that “eight years have not been enough to convince leaders that peace is not only desirable but also achievable,” and that “we are counting today on a new generation to drive the peace effort forward” – especially in the wake of Israel’s summer social protests and the Arab Spring.

A young Israeli who picked up that cue was Vicki Idzinski, a Russian Jewish immigrant who had joined the social protests last July. She spoke of how she and other Russian Jews – often viewed as right wing – found themselves speaking about economic issues, housing and human rights.

Before they knew it, they were asking questions about the peace process, wondering why so many politicians are “only occupied with hatred” and aren’t “solving real problems.”

As Idzinski saw it, the “silent majority woke up,” realized that “we need to dream about peace and equality” and, beyond that, demand it. “If we don’t do it, nobody will do it for us,” she insisted.

Similar sentiments were expressed by a young Palestinian woman named Tami Rafidi.

Filled with indignation at being a victim of occupation, she spoke passionately about the role of youth in “making the impossible possible.”

Demanding recognition of the right to self-determination through establishment of a sovereign Palestinian state, she echoed the basic two-state principles of the Geneva Accord.

Like Idzinski, her Israeli counterpart, Rafidi spoke of dreams, “of white lilies, of a song-filled street.”

And then she imagined: “Connect light to light to light and join the lights together of the one billion young people in the world today. We will be enough to set the whole planet aglow.”

The fresh, poetic intensity of these young people was matched by the time-tested but no less passionate perspectives of Yossi Beilin and Yasser Abed Rabbo.

When a member of the audience suggested that two states are not the answer, Beilin – former justice minister and Meretz Party leader – insisted that there is no alternative. Israelis and Palestinians, he avowed, must inevitably grasp that the solution cannot lie in the satisfaction of their own side’s national interest alone: Both sides’ national aspirations must be fulfilled.

And Abed Rabbo, secretary-general of the Palestine Liberation Organization, echoed that view: “To hell with all scholars, whoever they are, who predict that the two-state solution is impossible.”

Acknowledging the ever-increasing obstacles to two viable states, Abed Rabbo agreed with Beilin that there is, nonetheless, no other acceptable answer.

As the conference session drew to a close, Abed Rabbo chastened those who say otherwise, reminding them – the naysayers on both sides – that they don’t know the price their people will pay if “two states” becomes impossible. In the face of that uncertainty, the Geneva Accord demonstrates that a negotiated two-state agreement is not impossible, if the will is there.

Two gatherings on two sides of the Atlantic. At one, it’s time to hunker down and gird for conflict: Israeli-Palestinian peace is, quite simply, out of the question.

At the other, it’s time to reengage and recommit, and, with the help of a new generation of Israelis and Palestinians, make the dream of peace a reality.

While I’m a native New Yorker, on this one I choose Geneva.

The writer is an attorney and president of Boston Workmen’s Circle, a 110-year old communal organization dedicated to secular Jewish education and culture, and social justice.