כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

האני אל-מצרי, "אל-איאם": היכן התכנית הלאומית הפלסטינית?

(24/07/2007)

היכן התכנית הלאומית הפלסטינית? 

מאז פיצוץ המאבק בין "פתח" ו"חמאס" חוזרים ונשנים באופן נרחב ביטויים סביב זה ש"חמאס" נגד התכנית הלאומית הפלסטינית. הביטויים טוענים נגד "חמאס" שמצעה הוא מצע אסלאמי, או איראני-סורי, ושלא מעניינת אותה ההתנגדות לכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. הטענה היא כי העדיפות אצל "חמאס" היא לפרט המסלמי ולחברה המסלמית. הגם שיש אמת בדבר, הרי שאין זו אמת מוחלטת.

לפני הדיון בדעות אלו, ואף חשוב יותר מהטענות עצמן, אין מנוס מכך שאציג את הבנתי ביחס לתכנית הלאומית:
התכנית הלאומית על פי נקודת הסתכלותי, ואני חושב שהדברים הם כך בפועל, בנויה על שלושה יסודות עיקריים:
א. המטרות, התכניות והאמצעים הערבים ליישום מטרות אלו.
ב. העם, ממנו נדרש המאבק, הארגון, ההתגייסות והאחדות לטובת יישום מטרות אלו.
ג. ההנהגה, שמשלבת את מכלול השותפים לה במדיניות, עמדות, דרכי ותכניות פעולה, כדי ליישם את המטרות מהר ככל שניתן ועם מעט קורבנות.
יסודות התכנית הלאומית הפכו לחסרים, מוסתרים או אבודים.

רוב מוחץ של הפלסטינים הסכימו כי המטרות הלאומיות מוגדרות בהשגת הזכות להגדרה עצמית, הנחלת תבוסה לכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על השטחים שנכבשו ב- 1967, כולל את מזרח ירושלים, ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים בהסתמך על החלטה 194.

לטובת יישום מטרות אלו מצאו הפלסטינים מוצא בהתנגדות, במו"מ והקימו את הארגון לשחרור פלסטין ואת הרשות, שמהווה כמתחייב רק שלב בדרך להקמת המדינה הפלסטינית ויישום כלל המטרות הפלסטיניות.

התנועה הלאומית הפלסטינית וכל המשטר הפוליטי הפלסטיני נקלעו למשבר, כאשר התברר כי יש נסיגה מתמשכת באפשרות יישום התכנית הלאומית הפלסטינית. הנסיגה מתרחשת בשל שתי סיבות:
א. ממשלות ישראל זו אחר זו התמידו במדיניות כפיית העובדות על פני השטח דרך הרחבת ועיבוי ההתנחלות, בניית גדר הסיפוח וההתרחבות וניתוק אופני המעבר בשטחים ע"י דרכים מאגפות, אזורי ביטחון ושליטה צבאית, הפקעת שטחים וסגירת השטחים באופן שהפך והופך את מטרת הקמת המדינה הפלסטינית לדבר רחוק, רחוק ורחוק.
ב. המדיניות, התכניות וכלי הפעולה הפלסטינים נכשלו כישלון חרוץ, ולא הונחו במקומם תחליפים חדשים, שיכולים להגן על התכנית הלאומית ולהתקדם ביישומה. "הסכם אוסלו" התמוטט והאירועים גברו עליו אחרי שישראל עשתה שימוש בהם לכיסוי מדיניות "כפיית העובדות על השטח" שלה. ע"י כיסוי זה עשתה עצמה ישראל כלא מחויבת כלפי ההסכם. אך מה שמנע ממנה לבטל אותו רשמית, אחרי שהרגה אותו, הוא רצונה לשמור על ההתחייבויות הפלסטיניות בו. ישראל לא רוצה לשאת באחריות קבורת "הסכם אוסלו" מול הקהילייה הבינ"ל. בפועל, מאז כישלון פסגת "קמפ דייויד" אין תהליך שלום, אפילו לא מבחינת הצורה. ישראל הפילה ארצה את המשא ומתן ואת הפתרון עליו התדיינו, וטענה כי אין שותף פלסטיני. התגובה הפלסטינית למדיניות הישראלית התרחשה בפועל כתגובה, עתירה, וניסיון לפייס, באופן בו לא התגבשה אסטרטגיה פלסטינית חדשה שתתאים לנתונים ולעובדות החדשים. ההנהגה הפלסטינית אחרי מות ערפאת הפכה עייפה, ונשענה על מו"מ ללא מו"מ. התקרה המדינית הפלסטינית שקעה לרמה של פגישות ותכניות שהניחו שליחים אמריקאים או בינ"ל. תכניות אלו התגלו כרחוקות מהבסיס המדיני והחוקי עליו נשען החוק הבינ"ל והחלטות האו"מ. הסיבה לכך היא שהביטחון הישראלי הפך למקור הקביעה היחיד למו"מ או להתקשרויות. האופק המדיני למו"מ (ההתקשרויות) הינו ידוע, מלבד עבור העיוור שלא רוצה לראות את העובדות שמקים הכיבוש. העובדות האלו הופכות את הפתרון הישראלי להיות הפתרון היחיד המוצע בפועל, אם לא יתהפך השולחן על שחקניו.

לכך יש להוסיף כי הרשות הפכה למטרה במקום לשמש ככלי. המאבק על הרשות, על המשרות, המרכזים, האינטרסים ומנגנוני הביטחון השתלטו על כל דבר. מאבק זה לא התחיל אחרי ניצחון "חמאס" בבחירות לפרלמנט, אך החמיר רבות אחרי ניצחון זה. המאבק כבר אינו מתרכז בתוך "פתח", אלא עבר לשרור גם בין "פתח" ל"חמאס". שתי אלו רוצות שלטון יחידני על הרשות או להשיג אחיזה בה או לאחוז בחלק הארי ממנה.

אש"פ הפך למשותק ולכלי בידי הרשות במקום שיקרה ההפך, כלומר שהרשות תהיה זרוע מבין זרועותיו של אש"פ. הדבר הגיע ליד כך שתקציב אש"פ הפך לסעיף בתקציב הרשות. כיום הניסיונות להחיות את אש"פ מתקיימים כמעט אך ורק במסגרת הניגודים והמאבקים בין אש"פ וחמאס, בעוד שאש"פ הוא החשוב יותר והגדול יותר ללא שיעור. אש"פ הוא הנהגת העם הפלסטיני, מהותו הלאומית ונציגו החוקי והיחיד.

ההתנגדות, שניתן להניח שהיא כלי ליישום המטרות הפלסטיניות, אינה קיימת בדמות החיפוש אחרי "הודנה" הדדית, מתוזמנת וכוללת, שסופה בדרך כלל להסתיים כ"הודנה" חד-צדדית, ואינה קיימת כפרק בו נעשה שימוש יסודי במאבק הפנימי לטובת שיפור עמדות צד זה או אחר.
ההתנגדות כאמצעי אסטרטגי נעלמה לפני זמן ארוך. כשחשבנו שהיא שבה באנתפאדה הנוכחית, למרות התנגדותנו לאופני ההתנגדות הזו, התברר לנו שאנו טועים והיא (ההתנגדות) נעצרה באופן כולל מבלי להשיג אף אחת ממטרותיה, אחרי שהשגת מטרות אלו הפכה קשה יותר.

ההתנגדות צריכה להיות בעלת יכולת ליישם את המטרות הלאומיות, להיות כפופה לאינטרס הלאומי, להתמזג עם מסגרת הצדק של הסוגיה הפלסטינית ועליונותה המוסרית ועם החוק הבינ"ל שמכיר בהתנגדות. היא צריכה להסתמך על העם, ועל ההתנגדות העממית באופן יסודי. מטרתה צריכה להיות חיזוק גורמי העמידה האיתנה והקיום האנושי הפלסטיני על אדמה פלסטינית. ההתנגדות צריכה לפעול בדרכים של הסברת טבע הסכסוך ומרכיביו היחודיים. ההסברה צריכה להתרכז סביב שגיאת הדחיפה למערכות מכריעות, כשהפלסטינים עוד אינם מוכנים. מבלי ההתנגדות הזו לא ניתן יהיה למצוא איזון כוחות שיאפשר את יישום המטרות הלאומיות.

היעלמות התכנית הלאומית והסתרתה, הישענות על מדיניות של מו"מ ללא מו"מ, התרברבות על התנגדות נטולת התנגדות, התרחקות מהיתכנות יישום המטרות הלאומיות והתבהרות הצורך לשלב את הלאומיות הפלסטינית עם העומק הערבי, המרחק האסלאמי והבינ"ל והטביעה בקוטריות- כל אלו גרמו לנפילת התנועה הלאומית הפלסטינית, ובייחוד "פתח", ולעליית התנועה האסלאמית, ובייחוד "חמאס". "חמאס" אינה מציעה עצמה כנושאת התכנית האסלאמית בלבד, אלא מנסה להרים את דגל התכנית הלאומית. דבר זה בלט ראשית כל בהשתתפותה באנתפאדה הראשונה, בה נולדה התנועה, וכן בלט בבהירות גדולה יותר דרך הסתמכות על אופי פעולות ההתאבדות, בעיקר באנתפאדה השניה.

"חמאס" ערכה שינויים רבים בעמדותיה כדי להבליט יותר את המימד הלאומי במצעה. השינויים שערכה התבטאו בהסכמתה לגבי "הצהרת קהיר", הסכמתה לגבי הפסקת האש, ההשתלבות ברשות דרך הבחירות והישענות על מצע של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם שליחת סימנים רבים אודות מוכנותה להכיר בישראל תמורת מחיר הגיוני. כמו כן ביטאה "חמאס" את מוכנותה להסכים למדינה בעלת גבולות זמניים תמורת "הודנה". אך כל המדיניות הזו והאיתותים האלו לא פתחו לה את הדרך להיחשב כצד פלסטיני יסודי בקרב ארה"ב וישראל."חמאס" לא יכולה לחזור להיות "חמאס הראשונה", אותה "חמאס" של ההתנגדות, היות והיא טעמה את טעם השלטון ומחזיקה בכמיהה אליו. "חמאס" מכירה במחיר הכבד שתשלם אם תשוב לדרך ההתנגדות. כמו כן אין ביכולתה לשמור על השלטון ולהמשיך בתהליך ההתמתנות בו החלה. מה שדורשים ממנה הוא שלפשוט את כל מלבושיה, לוותר על הנשק שלה מבלי להשיג דבר בתמורה מלבד הבטחה כי היא תיחשב שחקן ראשי, ובכך שהסוגיה תיפתר על בסיס חזון בוש מבלי לתת ערבויות כלל. דבר זה תרם להחשת צעדיה של "חמאס" לעבר ההפיכה. אולי תוביל ההפיכה להאצת ההכרה בה ולפתיחת הדרך להשגת תמורה למה שהיא הציעה ולמה שאולי תציע. אך ההפיכה לא השיגה עבור "חמאס" את מבוקשה, אלא הפכה אותה לכבולה בחבלי ניצחונה.

עיקר מה שברצוני למסור במאמר זה, הוא שהנעלם העיקרי הוא התכנית הלאומית. משום כך הובסו פלגי ומפלגות אש"פ תבוסה אחת אחרי השניה בבחירות לרשויות המקומיות, בבחירות לפרלמנט, ואחר כך התבוסה בעזה וכן הלאה.

כל עוד לא ילמד השיעור הבסיסי, שהוא הצורך להתייחס שוב לתכנית הלאומית כדבר המופנה באופן בסיסי נגד הכיבוש, כך יתמשכו התבוסות. כוחה של "חמאס" לא יעלה, אלא אם היא תלך עפ"י "התכנית הלאומית" ותוקיע את דרך ההכרעה הצבאית במחלוקות הפנימיות. אם לא כן, נפנה יחד לעבר החובבנות והאסון האופפת ביסודיות את הסוגיה הלאומית!!