כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

מהנד עבד אל-חמיד, "אל-איאם": מה יפתח את הסתימה המדינית?

(24/07/2007)

מה יפתח את הסתימה המדינית? 

הסתימה בנוגע לפתרון שיסיים את הכיבוש הישראלי היא בעיית הבעיות של העם הפלסטיני.
יכול אדם לדמיין מה יהיו ההשלכות של איזושהי התקדמות רצינית בתחום הפתרון על המצב הפלסטיני כולו. אך ההתקדמות המקווה אינה יכולה לקרות בנפרד מעמדות, התנהגות ומענה של הכוחות הפוליטיים על מגוון גישותיהם. יתכן כי אין אנו חלוקים לגבי הגדרת האחריות של ישראל והממשל האמריקאי על דחיית הפתרון דרך ניסיונות קודחים לכפיית תנאים שיעלו בקנה אחד עם מאזן הכוחות (הקיים). התגובות הפלסטיניות השגויות והמטופשות הן שאפשרו את מדיניות דחיית הפתרון המקובל ואת כפיית העובדות על פני השטח. תגובות אלו הן ששמו את העם הפלסטיני במעמד מתגונן ורפה. הפתרון לא יוגש לפלסטינים ולתנועתם הפוליטית החלשה והמפולגת על מגש מזהב. אף אחד לא נותן לחלשים דבר בחינם. ישראל לא תיסוג מהכיבוש מבלי שהתנועה הלאומית תזכה במערכה מבחינה מדינית שלב אחר שלב ודרך חזית פנימית מאוחדת שנתמכת ע"י הערבים, ע"י האזור ומבחינה בינ"ל.

ישראל וממשל בוש מוטטו את היסודות המכוננים של הפתרון וחיזקו את כיבוש הארץ ואת סיפוחה. אנחנו לא נכנסנו למערכה פוליטית רצינית, ונסוגנו אחורנית ביותר ממישור אחד.

המסוכן ביותר הוא הפניית הכוח שכוון כלפי הכיבוש לעבר פנים הפלסטינים. הדבר קרה אחרי השנה הראשונה של האנתפאדה הראשונה, כאשר מנגנון המאבק גבר וכפה את השלטון על החברה, תוך שהוא משנה את התנהגותו לגבי משימת פיתוח מאמצי פעילי האנתפאדה ועליית מאבקם לסילוק הכיבוש. הדבר חזר על עצמו בהפיכה הצבאית שיזם "חמאס" לאחרונה בעזה.

עלינו להתבונן בבעייתנו בדקדקנות לפני שנחתור לפתור אותה. יש כאלו שרואים את הפתרון בדיאלוג והסכמה הדדית, ויש הרואים את הפתרון בנסיגה מהפעולה המדינית מפני שהיא אינה משיגה דבר. אנו יכולים לדון ולא להסכים לגבי הסוגיה המרכזית. אנו יכולים להתאחד סביב הסכמה שתחזק את השיתוק הפרלמנטרי. השאלה החשובה ביותר היא: על איזה עניין נסכים ונתאחד ומה היא הדרך שתאפשר את הרמת העוגן המדיני. כלומר, כל עמימות בעמדה המדינית ובמטרות שהשגתן מתבקשת תוסיף למצב ההתפוררות הלאומית והפוליטית. השיח דרך אמצעי התקשורת לא עוצר לרגע. כל יום מוצעים רעיונות ועמדות דרך איגרות, נאומים ומאמרים. כל אלו קוראים לדיאלוג ולאחדות מבלי לקבוע את היסודות ואת מוכנות הכוחות הפוליטיים להיפגש בהסכמה על מכנה משותף מינימלי. הדבר המסוכן ביותר בדיאלוג זה היא הנעת הדברים בכוון של הסכמה שהינה נפרדת מההסכם הפוליטי. ניסיון "הסכם מכה", מצע ממשלת האחדות הלאומית והסכם "ההסכמה הלאומית" חשפו כי מאחריהם היתה רק שאיפה טקטית, שלא התעלתה מעבר לגבולות התמרון הפוליטי. ההוכחה החזקה ביותר לכך היא ההתקפה הפתאומית וההתנגדות להסכם, שאחריהם באו משיכת היד ממנו, והחזרה לאמץ אותו מבלי להגן עליו ומבלי להסביר אותו ברמה הארגונית ובמסגרת הציבורית. משמעות הדברים היא כי הגיוס לטובת מה שנחתם התנהל על רובד אחר ובניגוד להסכם עצמו. סוג זה של התנהלות מול העמדה המשותפת (שותפות חמאס ופתח עפ"י "הסכם מכה") עושה שימוש בשותפות הפוליטית לטובת האינטרס הצר. העובדה שנעשה שימוש ב"הסכם מכה" לטובת אינטרסים סיעתיים אינה דבר שניתן לשנותו ע"י עמדות מילוליות שמדברות על הסכמה הדדית. המשמעות היא כי התכנית המשותפת לא דוחפת את הכוחות לאחד עצמם תחת מאבק משותף סביב סיסמאות ומטרות משותפות שיעמדו בקנה אחד עם האינטרס הלאומי. האם יתכן שנסכים מבחינה מדינית, ואח"כ המרחב יפתח לטיפולה של הדמוקרטיה הנבגדת?

מה רוצה "חמאס"? האם היא רוצה שכל הפלגים במפה הפוליטית יתחייבו כלפי המצע הספציפי שלה? התחייבות זו תיתן דוגמא לשלטון של מפלגה אחת שניזונה מכישלון ומהרס. דוגמת "חמאס" מציעה רק תכנית אחת, שמשמעה ראשית כל היא קבורת הפלורליזם והדמוקרטיה. דבר זה עומד בסתירה עם מצע הבחירות של "חמאס", שתמך בפלורליזם הפוליטי. ההפיכה שיזמה "חמאס" פגעה בלב הפלורליזם והדמוקרטיה. לא ניתן גם להתעלם מהתקפות שמחללות את הדמוקרטיה מצד חלק מצידי "פתח".

האם רוצה "חמאס" לחלק את תפקידיה עם האחרים בידיעה כי הדבר יפגע באינטרס של עמדותיה? "חמאס" אימצה את המאבק הפתוח עם ישראל, והיא עושה ככל שביכולתה כדי לשלוט על החברה, ובאותו הזמן היא משאירה לאחרים להשיג קשרים ותמיכה בינ"ל, כדי שהיא תפעל לצילם של אלו. היא עושה כן כדי לסכל כל פתרון שיציעו אחרים. ישנה עמימות במצע השלבים של "חמאס". האם מציעה התנועה מדינה בגבולות 1967 תמורת "הודנה" ארוכת טווח? או האם היא מציעה אסטרטגיית שחרור כל פלסטין מהים עד הנהר? העמימות בתכנית "חמאס" הופכת כל דבר בה לאפשרי לאחוז בו ולהגיב כלפיו, בעיקר כשהתנועה מצויה במרכז הרשות ומוקדי קבלת ההחלטות.

"חמאס" לא מחזיקה באסטרטגיה של שחרור. ההוכחה לכך היא קשירת כישלון אוסלו בעליית "חמאס", ניצחונה בבחירות והכרעתה הצבאית ברצועת עזה, ואי-קשירת עליית "חמאס" במצב אסטרטגיית השחרור ברמה המעשית. בניגוד לכך דבקה התנועה ב"הודנה" והצרה על הפלגים שירו טילים על ישראל. "חמאס" וכל הצדדים התומכים בה נדרשים לקבוע אסטרטגיה לא עמומה ולא סתומה לסוגיה הלאומית: כיצד ניתן יהיה לסיים את הכיבוש ולשוב לבניין האדם והחברה בתנאים הקיימים. זהו הצורך הדוחק עבור כל אזרח החי בתנאים של הכיבוש הקולוניאלי הגזעני. המענה לצורך זה הוא קנה המידה הראשון ללאומיות הפלסטינית. לא יעבור זמן רב עד שתפקע הטלת האחריות המלאה על הסרבנות הישראלית לבדה. יגיע יום בו יפקפקו האנשים לגבי תפקיד "חמאס", כפי שפקפקו בתפקיד "פתח" בנוגע לניסיון בניית הרשות. אכן ישנו תפקיד לגורם הפרטי על כל מרכיביו. הגורם הפרטי יכול להגביל את התוקפנות והסרבנות הישראלית, כפי שהוא יכול גם להציע אמצעים.
הבעיה אינה קבלת דרך הדיאלוג או דחייתה, הבעיה נמצאת בעמימות מדיניות "חמאס".
כנגד זה, קיים חלל אמיתי לגבי האסטרטגיה של ניצול ההזדמנות לפתרון המוצעת ע"י גורמים בינ"ל וערבים. לא ניתן להישען על הבטחות ודיבורים ללא מעשים. עניין זה מניח את ההכרח לענות על שאלה: מה ניתן יהיה לעשות בצל כישלון הניסיון הנוכחי? לדיון הזה נשאר עוד זמן.