כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

עז אל-דין שקרי, "אל-קודס": האם המו"מ לשלום יצליח להחזיק עד אמצע 2009?

(14/08/2008)

האם המו"מ לשלום ייוותר תלוי ועומד עד אמצע 2009?
"אל-קודס", 14.8.08, מאת: עז אל-דין שקרי

לא קיים עוד אחד המאמין כי המו"מ, שנפתח בועידת אנאפוליס, יוביל להסכם שלום פלסטיני-ישראלי. הנחה זו לא נאמרת מתוך שמחה לאיד, אלא כדי לחפש נחמה. ניתן היה ליישם את התקווה, שאחזה בחלק מהמשתתפים והמשקיפים לגבי האפשרות להגיע להסכם במהלך 2008, לו לא היו הממשל האמריקאי ואהוד אולמרט מבצעים את אותם משגים באותו הזמן. 

עמדה בפני הנושאים והנותנים הזדמנות היסטורית להגיע להסכם. ראשית כל, מדינות ערב הצטרפו כולן, כולל סוריה, לשיירת אנאפוליס. כמו כן השתתף שר החוץ של סעודיה, האמיר סעוד אל-פייצל, כשאת ישראל ייצג ראש ממשלתה אולמרט. הישראלים סברו במהלך השנה שעברה כי השתתפות זו תהווה מפתח לשלום באזור. מזכ"ל הליגה הערבית, עמרו מוסא, הודיע על מוכנות מדינות ערב לנקוט בצעדים חיוביים כלפי ישראל, אם תתרחש התקדמות במו"מ – התקדמות בלבד, ולא שלום כולל או אפילו הסכם פלסטיני-ישראלי. העולם כולו בערך עמד והביע את מוכנותו להגיש עזרה ולתמוך במטרה להגיע לשלום. נשיא ארה"ב הגיע בעצמו פעמיים לאזור, ושלח את מזכירת המדינה שלו לאזור באופן סדיר, כשהיא חוזרת על הבטחת בוש הבן להשיג הסכם שלום במהלך כהונתו. אולמרט ואבו מאזן הצליחו להמשיך בדיאלוג ביניהם, על אף המשברים הפנימיים של שניהם. 

אך בוש ואולמרט בזבזו את כל אותן ההזדמנויות הטובות. הממשל האמריקאי והישראלי לא הצליחו ליצור אמון כלשהו במו"מ, בין אם דרך עצירת פעילות ההתנחלויות או דרך סיום המצור הצבאי המוטל על הגדה המערבית, שחורץ את גורלה של מפת הדרכים. האמריקאים והישראלים התעקשו להדיר את תנועת "חמאס", והתנגדו לכל הזדמנות של התקרבות בינה לבין אבו מאזן.
עקב כך, המצב בעזה השליך באופן שלילי על יכולת הצד הפלסטיני לאכוף את הביטחון ולשאת ולתת בשם כל הפלסטינים, בזמן שהצד הישראלי המשיך להשליך באופן שלילי על יכולת הרשות הפלסטינית לאכוף את הביטחון ולאפשר חיים של כבוד עבור הפלסטינים בגדה.
הותרת הדברים להתנהל באופן עצמאי תוביל במקרה הטוב לניסיון הממשל האמריקאי ומה שיישאר מממשלת ישראל להגיע למסמך כלשהו, שאינו מהווה הסכם שלום ואפילו לא הסכם מסגרת משכנע או משמעותי, מסמך שהצד הפלסטיני לא יקבלו קרוב לוודאי. במקרה כזה יישארו הדברים תלויים ועומדים עד שתקום ממשלה יציבה חדשה בישראל וממשל חדש בוושינגטון, אולי במאי 2009. במקרה הגרוע יסתיימו הדברים בחילופי האשמות כפי שארע בסוף כהונת ביל קלינטון. 

למולנו ניצב הכישלון המעציב – אותו ניתן היה למנוע עם מעט בינה פוליטית – והשאלה שעלינו לענות עליה כעת: מה לעשות?
אין זה אינטרס של אף אחד לפספס עוד שנה בציפייה להרכבת ממשלה יציבה בישראל ובציפייה שהממשל האמריקאי החדש יקבע את מדיניותו כלפי המזרח התיכון, ושאחר כך ישובו כולם לאותה נקודה בה אנו נמצאים עכשיו אחרי שנאבד שנה נוספת. הנה מה שקרה אחרי כישלון ממשל קלינטון והמו"מ בטאבה: עברו שבע שנים, ולאחריהן שבו הצדדים לאותה נקודה אחרי שהתמוטט המעט שנשאר מהאמון בין מדינות ערב וישראל. מעמדם של אלו הרואים בשימוש בכוח כדרך היחידה לסיים את הכיבוש התחזק, בעוד שהפלסטינים נלחמים זה בזה. הפעם יהיו השלכות הכישלון כבדות יותר.
עקב כך מוטל עלינו להתקדם כעת להשגת שתי מטרות: האחת, הבניית המו"מ בצורה נכונה, והשנייה היא הסכמה על מהלכים שיבטיחו הגנה על תהליך המו"מ במהלך השנה הבאה, באופן שיתגבר על השינויים הפוליטיים הקרבים בישראל ובארה"ב.
הבניית המו"מ בצורה נכונה מצריך עבודה על ארבעה מרכיבים: א. הרחבת תהליך אנאפוליס כך שהוא יתקדם בד בבד עם המו"מ הישראלי-סורי הלא רשמי. הדבר מצריך השתתפות של ארה"ב במו"מ זה, תמיכתה בו והפיכת מו"מ זה לישיר. ב. סיום האשליה כי ניתן להנחיל תבוסה לתנועת "חמאס" דרך המו"מ הפלסטיני-ישראלי, ועידוד שני הגורמים הפלסטינים להגיע למוכנות לדיאלוג, שיוביל לפיוס לאומי, מאחר ולא ניתן להגיע להסכם שלום כשצד אחד מנצח צד אחר. ג. הפסקה מיידית של פעילות ההתנחלות הישראלית, דבר שיכול הממשל שיבוא אחרי בוש ליישמו, אפילו – או בייחוד – בצל המשבר הפוליטי בישראל. ד. הנעת פעילות של מישור ההסדר הערבי-ישראלי בהסתמך על "יוזמת השלום הערבית". אנו יכולים להתקדם באופן משמעותי מאד במישור זה, אם יתחיל יישום של שלושת המרכיבים הקודמים. ישנה השפעת גומלין בין הנעת פעילות סביב "יוזמת השלום הערבית" לבין המשך ההתקדמות בשלושת המרכיבים. 

ניתן להגן על המו"מ מפני משברים פוליטיים, אך הדבר מחייב הפעלת מנהיגות ולחץ, המלווה במוכנות לשחק תפקיד פעיל, מצד ארה"ב. הדבר ניתן ליישום דרך שני צעדים:
1. שני הצדדים יסכמו כל מה שהוסכם עליו ומה שנותר ללא הסכמה. אפשרות נוספת היא ששני הצדדים יסמיכו את ארה"ב לסכם את הנושאים. כל צד יעשה כן יחד עם הבהרת החזון שלו לגבי הקשר שבין עמדותיו לבין הדרך בה ניתן ליישב את הנושאים, עליהם אין עדיין הסכמה. באופן כזה עמדות כל צד יובנו כחלק מתפיסת המו"מ, ולא כוויתורים לחינם. לדוגמה, ניתן לרשום מה הסכימו שני הצדדים בנושא הגבולות או ירושלים או הפליטים, יחד עם זאת שכל צד יבהיר כי הסכמתו מותנית בהשגת הסדר בנושא אחר, באופן אותו הוא מציע. באופן זה כל ההסכמות יהיו מותנות בהשלמת העסקה עם סיום המו"מ. 

2. כינוס פגישות עם הצדדים עם ידי ארה"ב והקוורטט – אולי בתמיכת מועצת הביטחון – באוקטובר, ינואר ואפריל כדי לעמוד מקרוב על תהליך המו"מ ולתמוך בו, באופן בו כל צד יהיה חייב להמשיך לפעול במישור זה במהלך תשעת החודשים הקרובים. הדבר ישמש מנוף לתהליך המו"מ כדי לעבור את משברי ממשלת ישראל ואת שינוי הממשל האמריקאי. 

אין זה מקובל להניח לכישלון להחמיר בטענה כי קשה להציל את המצב או כי אין ערובות להצלחת ניסיונות ההתערבות, מפני שהמצב שינבע מכישלון זה יהיה קשה בהרבה, ומחיר ההתערבות שתגרום ההחמרה יהיה חמור בהרבה. זה הוא אחד מלקחי הכישלון החוזר ונשנה במאמצים להשיג הסדר שלום מאז ועידת מדריד.