כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

מה לגבי תכנית ההתכנסות?

עלי ג'ראדאת ל"אלאיאם" (15/08/2006)

אחרי התחייבותו של שמיר, שאמר "אשא ואתן עם הערבים עשרים שנה" ואחרי כשלונו של ברק להביא את החזון הישראלי לכדי חתימה פלשתינית עליו, הכין שרון את מדיניות הפתרונות החד צדדיים, והקים את מפלגת "קדימה" כדי שתתרגם את המדיניות שלו אחרי שסירבו מתנגדי הליכוד ליישם מדיניות זו בעזה.
מדיניות החד צדדיות של "קדימה" נגעה בעומק ליבה של מפלגת העבודה, שהצטרפה למפלגת אולמרט- שעמיר פרץ בראשה, שהרי צילה של מפלגת העבודה קורא להכרח שבניסיון ליישם את חזון המשא ומתן לפני הבריחה לצעדים חד צדדיים, וזאת בהתאם למה שעשה ברק בלבנון אחרי הכישלון הישראלי להתיר את הקשר בין התיק הסורי ללבנוני.
היציאה החד צדדית מלבנון ומעזה הביאה להתנגדות ישראלית משני כיוונים מנוגדים: הראשון ראה בחד צדדיות פינוי של אדמות מבלי לקבל ערבויות מדיניות לשמירה על הביטחון, בעוד שהגישה השניה ראתה בחד צדדיות פינוי של חלקים מ"ארץ ישראל השלמה" בזמן ש"ניתן להכניע את הערבים לקבל את הגישה הישראלית דרך שימוש בכוח צבאי וביטחוני רב יותר". במילים אחרות, ישנו מי שרואה שהסדר מדיני הוא זה שיביא ביטחון לישראלים, ומכאן פתרון חד צדדי לא יביא את הישראלים לביטחון המקווה, בזמן שקבוצה אחרת טוענת כי אין תחליף להיאחזות בשטחים כדי לשמור על הכוח שבו משתמשת המדיניות הישראלית כלפי האחר, ומכאן מסיקים שפינוי של שטח לא מוביל לביטחון, אלא מקנה להתנגדות הזדמנות לבנות את עצמה.
לכאורה, מצע "קדימה" הופיע כמדיניות ביניים בין שתי הגישות, בעוד שלמעשה תכנית זו אינה אלא הונאה ביטחונית (דרך השליטה מבחוץ על השטחים), שמערימה על הצורך בהסדר מדיני, שמושתת על ההכרה בזכויות האחרים. משמעות הדבר היא שהחד צדדיות היא תכנית ביטחונית להפלת ההסדר המדיני, ואינה תכנית להסדר מדיני שנובע ממהלכים ביטחוניים.
תמיכת העם ב"קדימה" וניצחונה בבחירות האחרונות תרמו לביטחון הנהגת המפלגה בכך שמדיניותם היא היעילה ביותר, ולכך שביכולתם להתייצב נוכח המהלכים הנוכחיים והתפתחויותיהם, ויתר על כן הם הריעו לסיכוי הצלחת יישומו של פרק נוסף בגדה המערבית. היום, אחרי התוצאות שהביאה בעקבותיה המלחמה בלבנון, ואחרי מה שארע ועוד יקרה בלבנון ובעזה, הרי ששאלות רבות ניתכות על פנינו בחוזקה, ומהן: מה יעלה בגורל תכנית ההתכנסות? איך תיראה ישראל לנוכח מדיניות הפתרון מצד אחד בלבד?
המעקב אחרי המציאות נטולת ההכרעה הפנימית הישראלית מקנה הבחנה פשוטה לגבי שלושה כיוונים המצביעים על כוון זה, שניתן לסכמם באופן הבא:
ראשית, קיימת גישה שולית הקוראת להפלת מדיניות הפתרון החד צדדי לטובת השיבה לאופציית המשא ומתן בכל המישורים. יוסי ביילין מיצה את הגישה הזו כאשר קרא לעצור את שאגת הטנקים בלבנון ולפנות לכינוס ועידת מדריד שניה, ולא להסתפק בבדיקה הישראלית של מה שארע בלבנון על ידי הרכבת ועדת חקירה שתפסוק לגבי סיבות הכישלון הישראלי במלחמה. ביילין ריכז את דבריו באומרו: "נכון שארעו דברים קשים מאז ועידת מדריד הראשונה: האנתפאצ'ה השניה, ניצחון "חמאס", אירועי 11/9, הקצנת עמדות איראן, הפעולות בעזה אחרי ההתנתקות ומלחמת לבנון השניה- אך היו גם התפתחויות חיוביות: נסיגת סוריה מלבנון, הפלת משטרו של צדאם חסין, היבחרותו של סניורה לראשות ממשלת לבנון והסכמת בשאר אלאסד ומחמוד עבאס לשאת ולתת עם ישראל, דבר שמצמיח את התנאים המתאימים לכינוס ועידת מדריד השניה"...
שנית, ישנה גישה יסודית שקוראת להפלת מדיניות הפתרון החד צדדי. המגמה מטילה את האחריות על מה הקרה על ברק ושרון ומהם על אולמרט ופרץ. משה ארנס נתן ביטוי למגמה זו כשאמר שאלו "נטו להעדיף את החישובים העכשוויים על חשבון העיניינים ארוכי הטווח", והשווה אותם במאמר שכתב לאלו שחתמו על "הסכם מינכן" ב- 1938 עם גרמניה הנאצית, והוסיף שזהו פתרון של מי שסחב את יאסר ערפאת וצבאו מתוניס לכאן, ופתרון של מי שפינה את גוש קטיף בהתנתקות והעלה את "חמאס" לשלטון, ופתרון של זה שנסוג במהירות מלבנון בשנת 2000, המעשה שזרע את זרעי האנתפאצ'ה השניה והביא לתוצאות האומללות של המלחמה בלבנון. נתניהו התבטא בדרכו לגבי מגמה זו כאשר ראה בהפסקת האש עם חזבאללה כהפוגה בין שתי מערכות ותו לא. ברור מאליו כי מגמה זו לא רק שמשיגה את תמיכת המפלגות שמימין לליכוד, אלא שגם אחרון סקרי דעת הקהל מעניק לה קדימות ברורה על פני אותות הקואליציה.
שלישית, הגישה של הקואליציה שבשלטון, כלומר באופן בסיסי "קדימה"ו"העבודה". גישה זו, על כל אי ההסכמות הפנימיות שלה, עומדת היום מול משב הרוח של סופות פנימיות שהולידו תוצאות המלחמה בלבנון. איננו סוברים שביטויים כמו: "היו סבלניים וחכו" ו" יש לבדוק את כל טנקי המרכבה", שאותם אמר אולמרט, מספיקים כדי להציל את הגישה הזו מאותן סופות המתקדמות לעבר מדיניות ההתכנסות השרונית. אולי זה מה שמסביר את דברי אולמרט ש"ישנה מערכה עתידית" כהתחרות בדרשה של הליכוד ואלו שמימין לו, וזאת למרות שאמר כי החלטת האו"מ 1701 הגשימה את מטרות ממשלת ישראל, שעומדות מאחרי המלחמה בלבנון.
ישנם הרואים בתוצאות המלחמה בלבנון כהוראה למדיניות הישראלית לפנות לעבר עמדה הנוטה יותר להסדר מדיני בהסכמה כתחליף למדיניות שתוביל למלחמות נוספות ולקביעת עובדות על הקרקע, וזאת על ידי האמירה כי דברי השבח למלחמה הבאה הם רק אמצעי להרמת המורל ולשמירה על דימויה החזק של מדינת ישראל. אנו סוברים כי הקריאה להגיע להסדר מדיני בהסכמה הוא הפניה הערבית הרשמית, אשר לא השתנתה מאז 1973, למרות כל ההתקפות והמלחמות שערכה ישראל החל מהתוקפנות ב- 1978, 1982, 1993 וב- 1996 בלבנון, וכלה בדיכוי האנתפאצ'ה הראשונה ומעשי הטבח שבאו אחרי האנתפאצ'ה השניה ועד לפשעי המלחמה האחרונה כלפי הלבנונים והפלשתינים. יתר על כן, אנו חושבים שאין למערכת הערבית כל קריאה אחרת, כל עוד הממשל האמריקאי יכול לשחק תפקיד בהשגת הסדר מדיני, שעונה למינימום של הזכויות הערביות הנרמסות. זוהי האמת המרה, שחשפה את פניה, כאשר ניסה המשטר הערבי לצייר את מלחמת ישראל בלבנון רק כתגובה על חטיפת שני חיילים, יתר על כן המדיניות הערבית התמוטטה, כאשר האשימה בפומבי את ההתנגדות הלבנונית, והסירה מעליה את הכיסוי הפוליטי שלה. המערכת הערבית לא בחנה את העמדה הזו, אלא אחרי התייצבותה האיתנה של ההתנגדות והשגתה ניצחון אסטרטגי היסטורי על פי לשון מנהיגה היחיד מינו.
כך נהגה המדיניות הערבית הרשמית אחרי כל תקיפה ישראלית וגבורה עממית אל מול התקיפה, וכך היא תנהג אחרי ניצחון ההתנגדות הלבנונית כתחליף לניסיון להשיג פירות מדיניים מניצחון זה על ידי עמידה בפני היהירות הישראלית והכיסוי האמריקאי הגלוי שלה. גישת הערבים היא שמחזקת את מדיניות קביעת העובדות הישראלית על הקרקע ונותנת לה הרבה סיבות להמשיך קדימה בכוח, ויתר על כן, המחזה הישראלי מועמד להוסיף להרחיב את היגיון התוקפנות וההתרחבות, ועומד לתופף על תופי המלחמה הבאה מאז הרגע הראשון של ההפסקה הזמנית של האש על לבנון, וזאת בנוסף להמשך סדרת מעשי הטבח בעזה ובגדה המערבית.