כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

יונתן תובל, יועץ בכיר ליוזמת ז'נבה, ל"הארץ": תביעת נתניהו להכרה פלסטינית במדינת ישראל כיהודית היא מיותרת ומזיקה

(26/04/2009)

תביעה מיותרת ומזיקה

מאת יונתן תובל. פורסם ב"הארץ", 26.4.09  

ממאמריהם של ארי שביט וישראל הראל ("אופס, נתניהו צודק" ו"המצמוץ של נתניהו", "הארץ", 23.4) משתמע, כי בכל הנוגע לשאלת צביונה היהודי של ישראל אין לשמאל השקפת עולם מושכלת ואמיתית, שלא לומר ציונית. לשיטתם, את תגובתו של השמאל לתביעתו של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אפשר לפטור כ"קיתונות" של "בוז" ו"לעג".

אלא שהאמת היא שהסיבות לדחיית תביעה זו מבוססות על ראייה מדינית שקולה, אשר ייעודה אחד: ביצור ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. דווקא מתוך תפישת עולם ציונית זו, תביעתו של נתניהו היא טעות מדינית קשה הפוגעת באינטרסים הלאומיים של ישראל.

ראשית, תביעה זו לוקה בכשל פנימי, שהרי אופיה היהודי של ישראל אינו מותנה בהכרה של גורם חיצוני כלשהו. עצם התביעה מעוררת את החשד שראש הממשלה עצמו אינו בטוח מספיק ביהדותה של ישראל, ומבקש לקבל חיזוקים לכך דווקא מראש הרשות הפלסטינית.

בנוסף, יש בתביעה משום שגיאה אסטרטגית: ישראל כבר קיבלה את הכרת העולם בה כ"מדינה יהודית" במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 (תוכנית שגם אש"ף אימץ, באיחור רב אמנם, בהצהרת אלג'יר מנובמבר 1988). בתביעתו של נתניהו מהפלסטינים כרוכה הפניה מחודשת לנקודת זמן היסטורית זו, והזמנה רבתי לשוב ולעיין בתוכנית החלוקה. עיון שכזה עלול גם לגרור תביעה נגדית מצד הפלסטינים לרענונם של מרכיבים נוספים בתוכנית, כמו גבולות החלוקה ומעמדה של ירושלים, ואף לתת הזדמנות לאלה המבקשים לכפור בעצם עקרון החלוקה.

ישראל לא דרשה מעולם - ומן הסתם גם לא קיבלה - הכרה מעין זו, לא ממצרים ולא מירדן, לא כתנאי לפתיחת משא ומתן ולא עם כריתת חוזי השלום. בהסכם השלום עם מצרים היא הסתפקה בכך שסוגיית ההכרה תקבל ביטוי באמירה ששני הצדדים "מכירים, כל אחד, בריבונותו, שלמותו הטריטוריאלית ועצמאותו המדינית של זולתו, ויכבדו אותן", וכן כי "הם מכירים כל אחד בזכות זולתו לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים, ויכבדו זכות זו". הניסוח בחוזה השלום עם ירדן זהה כמעט לחלוטין.

תביעתו של נתניהו היא בבחינת הצבה מודעת של מכשול למשא ומתן, ויצירה מכוונת של משבר. שכן הסיכוי שהפלסטינים ייאותו להצהיר כבר בשלב מקדמי כלשהו של המשא ומתן כי הם מכירים בישראל כמדינה יהודית הוא אפסי, ובצדק, שהרי לא יהיה זה נבון מבחינתם להתחייב לאמירה שמשמעותה והשלכותיה אינן ברורות לאיש, אף לא לציבור היהודי בישראל.

זאת ועוד, נוכח העמימות המאפיינת את הסוגיה, הכרה כזאת עלולה לפגוע במיעוט הערבי בישראל וביחסיו עם המדינה הפלסטינית.

במודל המפורט היחיד שהוצע להסדר קבע, "יוזמת ז'נווה", הסכימו הצדדים להכיר "בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהן". זהו ניסוח המעניק לישראל את ההכרה שהיא כה חפצה בה, ויוזמת ז'נווה מוכיחה שהכרה כזאת אפשרית, אך בתנאים מסוימים: ראשית, ההכרה צריכה להיות הוראתו הסופית של הסכם הקבע, ולא דרישה מקדמית לעצם קיומו של משא ומתן. שנית, על ההכרה להיות הדדית. שלישית, על ההכרה להתייחס למושג פתוח וגמיש דיו, דוגמת "בית לאומי", השונה מ"מדינה יהודית" ואפילו מ"מדינת העם היהודי", משום שביכולתו להכיל בקרבו קבוצות מיעוט לאומיות נוספות.

הכותב הוא יועץ בכיר ל"יוזמת ז'נווה"