כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

חסן אל-בטל, "אל-איאם": במקום טענות, על שני הצדדים לבוא לוועידה הבינ"ל עם תשובות

(25/08/2007)

(תרגום מערבית- מטה יוזמת ז'נבה)

עמיתי ב"אל-איאם" חליל שאהין ראה בראש ובראשונה אות מבשר רע כאשר בחרו בחודש ספטמבר כמועד לוועידת פלסטין- ישראל. ראשית, מפני שהוא אינו מתומכי אוסלו. שנית, מפני שספטמבר הוא חודש הצרות, והפגיעה מאסונות של הפלסטינים.

עמיתנו הגדול יואל מרכוס מ"הארץ", אינו רואה כי הוועידה הקרבה מבשרת טובות, לא בשל שיקולי נסיבות העיתים, אלא בשל הבחנה במנהיגים חלשים: אולמרט, עבאס ונותן החסות של שניהם, בוש. מחולשתם שאב מרכוס את משל חכמה סיני מעניין: "כאשר אנשים קטנים מטילים צל גדול מאחריהם, סימן שהשמש שוקעת".

כאשר בחרו בחודש נובמבר כמועד לוועידה הקרבה, התנבא עמית ישראלי שלישי, הוא גדי בלטיאנסקי, ב"ידיעות", אבל בכוון של בשורות טובות, בשל שתי סיבות: העיתונאי, הרואה אות לטובה, הוא מנכ"ל "יוזמת ז'נבה" הפלסטינית- הישראלית; והשניה, כי נובמבר הוא חודש המסמן ברכה עבור ישראל ובכירי מנהיגיה, וחודש בו אירעו השינויים הבולטים בסכסוך.

ראשית כל, אל תשכחו כי "יוזמת ז'נבה" גזורה מתבנית הסכם טאבה, שנפל, והיא מהווה פיתוח של רעיונות קלינטון הידועים. שנית, נובמבר השמח עבור הישראלים, הינו נתעב עבור הפלסטינים והערבים. בנובמבר 1917 ניתנה הבטחת בלפור, ואחרי שלושים שנה בנובמבר 1947 פורסמה החלטת העצרת הכללית (של האו"מ) לחלוקת אדמת פלסטין, ואחרי שלושים שנה נוספות נחתם הסכם קמפ דייויד בנובמבר 1977.

מה מעניין את כותב שורות אלו, שלכל הפחות אינו מבין מבשרי האותות הטובים לגבי קמפ דייויד 2007, ומי שלא התנבא טובות לגבי החתימה על אוסלו בספטמבר 1994? על אף שנולדתי באות מבשר הרעות הגדול ביותר, גדולת מבשרות הרעה בפלסטין כולה, כלומר חיפה.

אני מסכים עם מר יוסי ביילין, על כך שמבשרי הרעות מחפשים אחר טענות, בעוד שהמתבקש מוועידת נובמבר 2007 (30 שנה אחרי קמפ דייויד הראשונה) הוא החיפוש אחר תשובות, ולא אחר טענות.

אני סובר כי בוש הבן רוצה להיכנס להיסטוריה דרך שערי פלסטין, שכמעט וניכנס בתוכן חברנו קלינטון. אך, אני לא חושב שהסיבה לכך היא חולשתו וחולשת שני שותפיו, עבאס ואולמרט. בוש האב היה במעמד חזק מאד אחרי מלחמת "סופה במדבר", וזימן את וועידת מדריד 1991, כשלצידו שר חוץ מחוספס ופסקני, ג'יימס בייקר.

נכון שבוש הבן נמצא במצוקה (הפופולריות שלו בקרב עמו פוחתת, כמו הפופולריות של אולמרט וזו של עבאס. מצבו של עבאס, יחד עם זאת, טוב יותר מהשניים האחרים). אך יש לו את שרת החוץ המחוספסת וההחלטית, הגברת קונדי.

אולמרט מנהל תחרות עם ביבי וברק. הראשון ברח מהכבלים אל קלפיות הבחירות, והפסיד לברק בתבוסה גדולה; השני ברח מחלון קמפ דייויד השני, וכשל מול שרון במפלה נתעבת. אולמרט נס מקיום בחירות לחלון ההצלה המדיני, אך הוא לא בורח אליו.

האמת היא כי בוש גיבש את רעיון הוועידה הבינלאומית מתוך המלצות וועדת בייקר-המילטון המפורסמת בתחילת כהונתו השנייה. תמצית המלצות הוועדה קובעות כי פלסטין היא נקודת המוקד של השלום באזור, יותר מהיותה של עיראק מוקד אמריקאי לניצחון על הטרור וניצחון הדמוקרטיה.

האמת לאמיתה היא כי האינתפאדה הפלסטינית הראשונה הייתה אינתפאדה לטובת הדגל הפלסטיני ואש"פ, והיא נחלה ניצחון. באשר לאינתפאדה השנייה- היא נחלה תבוסה צבאית אך לא מדינית, מפני שהיא סתתה ממטרתה, שהיא הקמת המדינה הפלסטינית, לעבר ביטוי של אכזבה מאי-הקמתה. אך למרות זאת רעיון המדינה הפלסטינית נחל ניצחון.
האמת לאמיתה היא כי רעיון המדינה היהודית הונח בשנת 1897, קיבל צורה של תכנית בינלאומית ב- 1917, והמדינה הוקמה ב- 1948. זהו תקופה ארוכה לגבי חייו של הפרט, קצרה ביחס לימי חייהם של העמים, והינה פרק זמן בעיני ההיסטוריה.

באשר למדינה הפלסטינית- הרעיון שלה הונח ב- 1974, היא קיבלה מסגרת של תכנית לאומית ב- 1988, והפכה לתכנית בינלאומית ב- 2003. כלומר, הרשות הלאומית הפכה מרעיון למציאות בין 1974-1994; והרשות הפכה מתכנית של ישות לאומית לתכנית בינלאומית בין 1994-2002.
החשוב הוא כי הפלסטינים נכחו בוועידת מדריד הראשונה מ- 1991 כגורם המהווה רודף אחורי ומשלים, שמתנודד בין חברות במשלחת הירדנית לנציגי ציבור הפנים השומר אמונים לאש"פ. בוועידה הבינלאומית של וושינגטון בנובמבר 2007 ינכחו הפלסטינים כצד מרכזי, בעוד שהצדדים הערביים האחרים ישתתפו בו כאילו הם ב"טכס העברת הכלה לבית החתן".

ישנם מי שממעטים בחכמתם וביכולת החידוש של שלשת הגמדים, שמטילים את צילם הארוך הנמצא על סף היעלמותם מהבמה...מפני שישראל מצויה במצב יחיד במינו, כשרה"מ חלש, אך נשיא המדינה שמעון פרס החלטי להמשיך את משחקיו, כשהוא רוצה לסיים את חייו המדיניים בעודו נושא את פרס נובל לשלום. כמו כן הוא רוצה כנשיא הבולט ביותר של ישראל לשחק תפקיד מדיני מרכזי. אכן, יש נקודת ציון תקופתית, וכעת נקודת הציון היא במישור של הקמת מדינה פלסטינית, שהקמתה תתאחר לעוד מספר שנים אחרי וועידת וושינגטון.