כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

האני אל-מצרי, "אל-איאם": מה צפוי בחמש השנים הקרובות: מדינה, אנארכיה או משהו אחר?

(28/08/2007)

(תרגום מערבית- מטה יוזמת ז'נבה)

מבקר השייך לפלסטיני 1948 הלומד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שאל אותי אודות ציפיותיי לחמש השנים הקרובות. אחרי הבעת התקוות, מחשבה ומעט מבוכה אמרתי לו שהפרשן הפוליטי אינו חוזה בכוכבים ולא מגיד עתידות, ואין ביכולתו לקרוא את העתיד. מה שיכול הוא לעשות היא בחינת הסיבות, הרקע והשיקולים שמאחרי המאורעות, ולהניח תסריטים אפשריים לגבי התפתחותם הבאה מבלי לטעון כי יש ביכולתו לדעת את אשר אינו קיים. הוא אינו יודע את אשר נעדר ולא את מדעי הנסתר, ישתבח האל.

אם רוצים אנו לדעת מה עשוי להתרחש במהלך חמש השנים הקרובות, ראשית יש להכיר את מה שקיים כעת על קרקע המציאות. אילו התפתחויות וגורמים יכולים להשפיע על מה שישנו כעת? למרות כל השינויים המתרחשים והאפשריים באזורנו ובעולם, ולמרות כל הסימנים המצביעים על כך שהאזור נושא עימו שינויים גדולים, הרי שעידן הניסים הסתיים. מה שעשוי לקרות אינו חורג מהתסריטים הבאים:

התסריט הראשון: ישראל תמשיך במדיניות "יצירת העובדות על פני השטח", מציאות שהופכת את הפתרון הישראלי לפתרון המוצע בפועל. זה מחזק את הסיכוי שהבחירה במו"מ על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים תביא לדחייה למועד בלתי ידוע של פתרון סוגיות הסכם הקבע. ניתן לכסות על בחירה זו דרך הסכם על "הצהרת עקרונות", או אפילו דרך סוג של הסכם מסגרת שמבהיר באופן מעורפל, סתום וכללי את מטרות מצב הקבע, מבלי שישראל תתחייב למשהו ברור וחותך, שיש לבצעו במסגרת זמנים קצרה.

ישראל מעדיפה את האפשרות הזו, מפני שהיא מאפשרת לה לדחות את סוגיות היסוד הרגישות (ירושלים, הגבולות והפליטים). בחירה זו מאפשרת לישראל לטעון כי היא יישבה את הסוגיה הפלסטינית, וכי הדבר פותר אותה מהאחריות הנגזרת ממנה בהתאם לחוק הבינ"ל המתאר אותה כמדינה כובשת. אפשרות זו מרחיקה את סכנת המדינה הדו-לאומית או של מדינת האפליה הגזענית, ושומרת על ישראל כעל מדינה יהודית. ארה"ב תומכת באפשרות זו מפני שהיא מביאה ליישום חזון בוש, שמושתת על משוואה של שתי מדינות לשני עמים שיתבסס על מו"מ בין הפלסטינים והישראלים, במהלכו יקבעו גבולות המדינה הפלסטינית, שטחה, בירתה, ומרכיבי הריבונות מהם היא תהנה.

המכשול הגדול ביותר בפני אפשרות זו הוא שמדינות ערב והקהילייה הבינ"ל לא יוכלו לקבלה כל עוד הפלסטינים לא מסכימים עליה. עבור הפלסטינים יהיה קשה מאד להסכים על מדינה בגבולות זמניים, שהם יודעים מראש כי יהפכו לקבועים. המרב אותו ישיג המו"מ הבא, שתנהל אותה מדינה בגבולות זמניים, הוא כלילת שטחים חדשים במדינה בעלת גבולות זמניים זו, כדי שזו תוכל לטעון שהשיגה גבולות קבע. גבולות אלו לא יוכלו להיות על בסיס גבולות ה- 4 ביוני 1967, ולא קרובים אליהם. החמדנות הישראלית לא תסכים, בהיעדר לחצים כבדים מאד על ישראל, על פחות משמירה על 30% מהשטחים שנכבשו ב- 1967. כל הדיבורים על נסיגה מ- 90% או 96% או 100% בהסתמך על החידוש ("בדעה"), עליו דיבר שמעון פרס, אין הם אלא משחקים שמנסים להונות את הפלסטינים דרך אומדן גודלם של השטחים הכבושים אחרי ניכיון ירושלים הגדולה, לטרון, המקומות הקדושים, ולעיתים אחרי ניכיון הבקעה, המהווה כ- 30% מהשטחים הכבושים.

אם הפלסטינים יסרבו לאפשרות הקמת מדינה בעלת גבולות זמניים, הם ימצאו עצמם עם אפשרויות כמו חלוקה פונקציונלית של השטחים, האופציה הירדנית והמצרית, או החלפת הסוגיה לא בהגנה על העם הפלסטיני, מתן אפשרות עבורו להגדרה עצמית, וביישום החלטות האו"מ, אלא הישות הפלסטינית תהפוך לממלאת מקום של הכיבוש, ולעוזרת שלו להעביר את הפתרונות המסרסים אותם הוא מציע.
במצב כזה תמשיך האנארכיה, ההפקרות הביטחונית והפילוג, ויתר על כן עשויה להתרחש החמרה באנארכיה עד סף של התמוטטות הרשות, וקריאה להקמת רשויות חילופיות על פניה. רשויות אלו יונהגו ע"י "אדוני מלחמה" ומפקדי מיליציות, שיפעלו כל אחד בנפרד מול רשויות הכיבוש. מצב כזה יאפשר לישראל לכפות ולהכתיב את תנאיה בנתונים הטובים ביותר מבחינתה ובמחיר הנמוך ביותר, מפני שהיא תתנהל מולם כנפרדים זה מזה, רחוקים מהסוגיה שתאחד אותם.

התסריט השני בנוי על כך שהעם הפלסטיני מייצר אירועים עם אלמנטים של הפתעה. כל זמן שהמצב ביטא חושך רומס ודרך ללא מוצא עבור הפלסטינים, הופיעו אלה עם פתרון דרך שבירת הכלים ע"י אינתפאדה, פתיחה במהפכה או ע"י שביתה ארוכה. אירועים כאלו התרחשו אחרי השביתה הגדולה של 1936, אחרי מלחמת 1948, אחרי פריצת האינתפאדה הראשונה ב- 1987 בזמן בו הכיבוש התהלל ביכולתו למצוא "פתרון שקט ויעיל", ע"י כך שהוא גרם לרוב הפלסטיני לשכוח את סוגייתו הלאומית דרך העבודה בישראל והפקת תועלת מפעילות עם שותפיו וע"י הפצת סחורותיו. מצב זה הביא לפריצת האינתפאדה השנייה ששינתה הכל אחרי כישלון פסגת קמפ דייויד 2000, בזמן שהכלכלה הפלסטינית הייתה טובה, לפחות לא במצבה הרע ביותר. האינתפאדה פרצה כי העם הבין שאין דרך להשגת הזכויות הלאומיות, אלא בהתקוממות אזרחית.

נכון שניתן לומר הרבה אודות הישגי שתי האינתפאדות. אך אי-אפשר להתעלם מכך שהאינתפאדה הראשונה הציגה את הסוגיה הפלסטינית כצודקת, ושמה את העם הפלסטיני עם מפת העולם, ע"י כך שהציגה את הסוגיה הפלסטינית כסוגיית שחרור לאומי, אותה ישראל לא יכולה לחסל, למרות כל המלחמות, האסונות, מעשי ההרג, הסבל הרב שנושא עימו העם הפלסטיני מאז נפילת השהיד הראשון ועד פרוץ האינתפאדה.

איש אינו יכול להתכחש לכך שהאינתפאדה השנייה, אף שנגררה לעימות צבאי ולמלחמה, המהווה את המגרש המועדף על ישראל, ביססה את רעיון המדינה הפלסטינית בקרב האמריקאים והישראלים. אחרי אינתפאדה זו הפכה המדינה הפלסטינית לאפשרות קיימת, והמאבק החל לעסוק בגבולות ובמהות היסודות המכוננים של מדינה זו.
אנו זקוקים לאינתפאדה שלישית עד שנשבור את מעגל הקסמים בו אנו חיים כיום. מטרתה של זו הוא להשיב את ביסוס האופציה הפלסטינית כהכנה להקמת המדינה הפלסטינית בעלת הריבונות, שבירתה ירושלים המזרחית, ולפתור את בעיית הפליטים ע"י פתרון צודק בהסתמך על החלטה 194. עניין זה אינו מוזר עבור העם הפלסטיני ואינו רחוק ממנו. זוהי אפשרות שתמיד תילקח בחשבון!!

לבסוף, אין ספק שגורמים רבים ישפיעו על אופן התנהלות המאורעות, ועל האפשרויות בעלות סיכויי ההתגשמות הגדולים יותר. מבין האפשרויות יש לומר שישראל אינה מוכנה לשלום, מתכוננת למלחמה וחושבת על מלחמה כעל דרך להשבת כוח ההרתעה הישראלי האבוד, יותר ממה שהיא חושבת על שלום. ממשל בוש קרב לסיום כהונתו השנייה, בעוד הוא סובל ממשברים פנימיים וחיצוניים, שהופכים אותו למאוים בתבוסה גדולה בעיראק ובאזור, מה שמשפיע על שליטתו על העולם. מצב זה דוחף את ארה"ב לקיצוניות תוקפנית ולמלחמות בכוון של יותר אנארכיה הרסנית!! המצב דוחף את ארה"ב להחזיק באג'נדה, להמעיט בנזקים ובנסיגות, תוך אחיזה חזקה ככל הניתן באופן שיותיר את כבודה העצמי.
העירבון יהיה ויישאר העם הפלסטיני, המחזיק בסוגיה, שיכול יותר מכל להגן עליה ולהגשימה!!