כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

חסן עצפור, "אל-איאם": "שתי מדינות לשני עמים" ועדיין אין מדינה פלסטינית!

(14/08/2007)

מאז תחילת הסכסוך הפלסטיני- ישראלי היו שתמכו בפתרון הקמת שתי מדינות לשני עמים, בזמן בו בפועל לא היו שתי מדינות. חלק אחר בקרב שני צדדי הסכסוך הציע להקים מדינה אחת לעם אחד על חשבון האחר. המצב נמשך עד שארע שינוי עקרוני במחשבה הפלסטינית: אחרי שנת 1988 התקבלה החלטה סופית לקרוא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל על השטחים הפלסטינים שנכבשו בשנת 1967. לפני החלטה זו הייתה מקובלת במצע המדיני הפלסטיני תפישת השינוי ההדרגתי: החל משנת 1974, חלה ההסכמה על עשרת הנקודות או מה שמוכר כ"תכנית השלבים הפלסטינית". תכנית זו מדברת על הקמת רשות לאומית פלסטינית מעל כל שטח שישוחרר...
התהליך החל להתפתח באופן הדרגתי עד שהגיע לתכנית השלום ההיסטורית הפלסטינית משנת 1988. תכנית זו מסתמכת על ההכרה הרשמית בהחלטות האו"מ 242 ו- 338, והקמת מדינת לאום על גבולות 1967, מה שיפתח את הדרך לעלייה מהירה של מעמדו של אש"פ בעולם, עם הישגים מדיניים, שיעוגנו עם מעמד אש"פ כנציג הלגיטימי היחיד (לפני שחמאס התנסתה בניצחון בבחירות על דרך ההונאה). אש"פ חתם על הסכם מדיני היסטורי עם מדינת ישראל ב- 1993, הוא "הצהרת העקרונות" הידוע כ"הסכם אוסלו", ובו הכירה ישראל באש"פ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני תמורת ההכרה בה כמדינה בת קיימא. ההוכחה החותכת היא שישראל הינה מדינה בת קיימא, המוכרת באופן חוקי ועובדתי ע"י האו"מ, לצד חרם ערבי (להוציא את מצרים אחרי קמפ דייויד). אלא שישראל היא עובדה מדינית שמחפשת אחר ההכרה הפלסטינית בה. הפלסטינים הכירו בישראל במצב מדיני נתון, שלא חזר.
ל"הסכם" היה אופי שקרוב יותר להיות מדיני הדדי, מאשר הכתבה מדינית, כפי שיש המנסים לראות בו בעין אחת חצי חולה. "הצהרת העקרונות" פתחה את הדלת לא רק בפני האישרור וההכרה הישראלית כלפי הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, אלא בפני קיומה של רשות לאומית פלסטינית, שהינה ראשונה בהיסטוריה המדינית הפלסטינית ומהווה גרעין למדינה הפלסטינית. כל זאת על אף שההתפתחויות הבאות לא התרחשו באופן מוסכם, בשל הנסיגה המדינית הישראלית מההתקדמות וההתחייבות כלפי המהות, הסכם "הצהרת העקרונות", בשל עליית הליכוד לשלטון, ובשל היעדר הבנה פלסטינית כי המחויבות כלפי השלום מצריכה התחייבות ברורה להפסיק את הפעולות הצבאיות כלפי ישראל, פעולות בהן נקטו חלק מהכוחות, ובעיקר תנועת "חמאס", כדי להפיל את התהליך המדיני. ההנהגה הפלסטינית נהגה ביחס סלחני מידי, בעיקר מדובר על יאסר ערפאת. בשל פעולות צבאיות אלו יכלה ישראל לנצל את המצב כדי לעצור בפועל את התהליך המדיני (השוו זאת עם ציר התנהלות חמאס אחרי ההפיכה בעזה וציר ההתנהלות לפני כן). למרות כל זאת, הרי שההישג המדיני של אש"פ לא הסתיים, כפי שסוברים אחדים, בין אם בישראל או בפלסטין. העצמאות הפלסטינית בפועל לא תעצור עד אשר ישיג אותה העם הפלסטיני. עניין זה מצריך מאמץ יוצא דופן. אל לנו להיסחף אחר שימוש במונחים מדיניים שאינם משקפים את המציאות בין שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, כדי שלא נשאר אסירים של ההתבטאויות המוליכות שולל, בעודנו מחפשים אחר זהותנו העצמאית. אולי חלק מהאמרות המטעות, בהן נעשה שימוש ללא בחינה מדינית ורעיונית, כוללות את סיסמת "שתי מדינות לשני עמים". סיסמא זו היא המצאה אמריקאית, שמטרתה ליצור שוויון בין שני הצדדים, כשהם כלל לא נתונים במצב הזה. לפני סיסמא זו המציאו עבורנו סיסמא בה עדיין עורכים שימוש ללא בדיקה והיא "שטחים תמורת שלום". שתי סיסמאות אלו מוליכות שולל. נתרכז כעת בסיסמת פתרון "שתי מדינות לשני עמים": סיסמא זו מתעלמת בפועל מכך שישראל היא מדינה קיימת, שאין עוד למולה כל מכשול משמעותי, אפילו ברמת ההכרה בה, בעיקר לנוכח "יוזמת השלום הערבית", ועוד לפניה הנציגות הדיפלומטית "הנבוכה" מצד חלק ממדינות ערב. זאת לצד ההכרה המלאה מצד מצרים וירדן וכמובן אש"פ. לכן, הסוגיה היא היעדר מדינה פלסטינית, שהקמתה מתבקשת, בהסתמך על הלגיטימציה הבינ"ל מאז 1947 ועד היום. כלומר, הנעלם במשוואת המציאות המדינית הוא המדינה הפלסטינית. לפיכך, הדיבור על הקמת "שתי מדינות לשני עמים" מחליש את האמירה הראשית, שהיא ההתרכזות על הקמת המדינה הפלסטינית וסיום הכיבוש תמורת ההכרה בישראל. על מנת שסיסמת הקמת מדינה פלסטינית לא תהפוך לאמת מדינית, יצאה ארה"ב בפעולה מטעה חדשה, על מנת לבזות את הזיכרון המדיני ולערוך השוואה לא הגיונית לגבי מציאות לא שוויונית, שבפועל איננה קיימת. זאת מפני שהמדינה הפלסטינית היא זו שצריכה לקום. רק אחרי הקמתה ניתן יהיה לומר "שתי מדינות לשני עמים". יש הסוברים כי איננו צריכים לתקן מופעים לשוניים בזמן שהזירה הפלסטינית חווה משברים מתמשכים, שהבולט בהם הוא משבר "חטיפת עזה", אלא שהתובנות המדינית לא עוצרות ולא תעצורנה, בעיקר כשהאמריקאים מתכננים את מפגש הסתוו בוושינגטון. עלינו להשתמש בשפה הקודמת שלנו, לפני הדיון האמריקאי, "המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל". עלינו לשכוח מעט, את האמירה האמריקאית, עם כל הכבוד לנשיא בוש, מפני שהוא לעיתים רחוקות מתעמק בסיסמאות ובהתבטאויות מדיניות...בעיקר אלו שמכוונות לסייע למצב הפלסטינים.

דיון מדיני מסוג זה, שאינו נוגע לדיון היומי ומשתלט על כל דבר, בעיקר על מה שקורה בעזה. יחד עם זאת אנו צריכים תיקון של ההתבטאויות כדי שנמשיך את פועלנו הלאומי החיובי.