כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"אל-איאם": הסיפור המלא על "תכנית העבודה" המשותפת באנאפוליס

(29/11/2007)

הסיפור המלא של "תכנית העבודה" המשותפת באנאופליס 

מזרח ירושלים- "אל-איאם": "תכנית העבודה" עליה סיכם אש"פ עם ממשלת ישראל, ונמסרה אודותיה הודעה באנאפוליס, שונה רבות בצורה ובתוכן מ"המסמך המשותף", עליו ניסו לסכם הצדדים לפני שעשו דרכם לוושינגטון, ואח"כ בוושינגטון, ומשם לאנאפוליס, שם חתמו עליו בשולי הפגישה המשולשת, שכינס הנשיא בוש עם עבאס ואולמרט.

"תכנית העבודה" עליה סוכם היא כמעט אותו המסמך שהציגה מזכירת המדינה האמריקאית לשני הצדדים בביקורה האחרון באזור, הידועה כ"תכנית חמש הנקודות", אותה קיבלו הפלסטינים ולה התנגדו הישראלים. יחד עם זאת התכנית, כפי שהופיעה באנאפוליס, זקוקה עדיין למילה בעלת חשיבות עליונה, שהופיעה בהצעה האמריקאית הקודמת: "יישום מיידי ומקביל של השלב הראשון ממפת הדרכים" לצד הערה כי הסכם אנאפוליס קובע כי יתחילו ב"יישום המיידי של השלב הראשון ממפת הדרכים" ללא ציון המילה "מקביל", מה שצפוי ליצור בעיות גדולות ביישום העתידי.

עד לכינוס מפגש הפסגה המשולש, שהקדים במספר דקות את פתיחת הועידה הרשמית של אנאפוליס, לא נתנו שני הצדדים אמון ב"תכנית העבודה". רק כשפנה הנשיא האמריקאי בלוויית שני המנהיגים, ושאל אותם מה דעתם על כך שהוא יציג את התכנית בפתח דבריו בועידה בעוד שני המנהיגים יעמדו לצידו, הייתה תשובתם חיובית.

על פי מקורות פלסטינים יודעי דבר, קשיים גדולים עמדו בפני הפגישות שנערכו בוושינגטון, מבלי להמעיט במכשולים שמנעו הגעה להסכם על מסמך משותף שיעמיד בסיס לפתיחת המו"מ הפלסטיני-ישראלי באנאפוליס, מסמך שמטרתו להקל על התהליך.
אחרי שהבכירים האמריקאים הפחיתו מחשיבות ההגעה למסמך משותף לפני הגעת שתי המשלחות לוושינגטון, חזרה ארה"ב לציין את חשיבות ההגעה למסמך שכזה מתוך סברה כי עליה להראות לעולם ששני הצדדים מוכנים להגיע להסכם.

מספר שעות לפני יציאת מחמוד עבאס את השטחים הפלסטינים התקשרה עימו רייס טלפונית והציעה לו כי ארה"ב תשקיע מאמצים עם שני הצדדים לסיכום על מסמך משותף. רייס הציעה שהפלסטינים ישלחו את ראש המשלחת הפלסטינית אחמד קריע לוושינגטון ב -24 בחודשכדי לדון עם ציפי לבני, שתגיע גם היא באותו יום. עבאס הסכים להצעה אך לבני לא.

למרות זאת הצליחה רייס מאוחר יותר לשכנע את לבני לערוך ניסיון אחרון להגיע להסכם. רייס נפגשה עם לבני ביחידות בארה"ב ואח"כ ערכה מפגש משולש בו השתתפו אבו עלא ולבני. לאחר המפגש ביניהם נפגשו שתי המשלחות באריכות, תוך כדי שהפלסטינים מציעים הצעות. המשלחת הפלסטינית יצאה בתקווה להגיע להסכם ביום שלאחר מכן.

בהסתמך על מקורות פלסטינים הרי שההצעה שהייתה על השולחן כללה הכרזה על תחילת המו"מ עם קביעת תאריך לפתיחה הרשמית של המו"מ והגדרת סוגיות הסכם הקבע עם סדר יום שכולל תאריך מוגדר לסיום המו"מ והרכבת ועדה משולשת ליישום מיידי של "מפת הדרכים".
לצד זאת, הצד הישראלי ביקש ארכה כדי ללמוד את ההצעה. משלב זה הופיעו הצהרות פלסטיניות אופטימיות על התקרבות להגעה להסכם, אלא שהצד הישראלי נסוג ביום שלאחר מכן.

הצד הפלסטיני הציע כי המסמך יציין שמטרת המו"מ הוא סיום הכיבוש שהתחיל בשנת 1967 והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ולכך סירבו הישראלים הן ברמה הכללית והן בפרטנית, והתעקשו על כך שהנוסח יכלול הכרה פלסטינית באופי היהודי של המדינה.
ידוע כי המסמך המשותף, עליו דנו הצדדים באזור, יכלול את קווי היסוד של תהליך המו"מ, תקרת זמנים מוגדרת לסיום התהליך, הרכבת צוותי מו"מ והרכבת ועדה משולשת ליישום מיידי של "מפת הדרכים".

המקורות הפלסטינים ציינו שהצוות הישראלי למו"מ ברוב המקרים הסכים עקרונית על עניין כלשהו, ואחר כך ביקש זמן ללימוד הנושא, כדי לחזור מאוחר יותר בהכרזה כי הוא מסרב להצעה, בעודו מניח הצעות חדשות. דבר זה גרם לצד הפלסטיני לאבד אמון בצד הישראלי.

לפני יציאת שני הצוותים לאנאפוליס, ביום שלישי, התעקש הצד הישראלי על ההכרה באופי היהודי של המדינה וסירב לקבל ועדה משולשת. הישראלים הודיעו רשמית באמצעי התקשורת שלהם כי "ההסכם מוכן ועל הצד הפלסטיני לקבלו או לדחותו, אך לא יחולו עליו שינוים".
בשלב זה התחזקה הסברה כי אין מסמך משותף וכי הצדדים יסתפקו כל אחד בנאומו עם הגדרת דרישותיו וניסיון לשכנע את ארה"ב לכלול בנאום בוש מה שאותו צד רוצה.
אלא שהנשיא בוש שאל את שני המנהיגים, כאשר קיבל את פניהם, מה ארע עם "תכנית העבודה". רייס אמרה כי שני הצדדים מתקרבים להסכמה אודותיה. רייס נפגשה עם שני הצוותים והפעילה עליהם לחץ לגבש "תכנית עבודה משותפת". זה אכן מה שהודיעה לנשיא בוש לפני סיום המפגש המשולש.

סיפור מסמך חמשת הסעיפים האמריקאי 

מסמך חמשת ההצעות האמריקאי, אותו קיבלו הפלסטינים ודחו הישראלים אחרי שהודיעו לארה"ב על הסכמתם לגביו, היה במקורו בן 4 סעיפים:
א. התחייבות שני הצדדים להתחיל ביישום מיידי ומקביל של השלב הראשון במפת הדרכים.
ב. הצדדים מסכימים על הרכבת ועדה משולשת אמריקאית-פלסטינית-ישראלית למעקב אחרי היישום המיידי של מפת הדרכים.
ג. הצדדים מחויבים להמשיך ביישום התחייבויותיהם המופיעות במפת הדרכים עד ההגעה להסכם שלום.
ד. הממשל האמריקאי יפקח ויפסוק לגבי יישום שני הצדדים של מה שמתחייב מהם במפת הדרכים.

על מנת להסכים לתכנית העבודה, התנתה ישראל גם את הסעיף החמישי שקובע "מימוש הסכם השלום בעתיד, אם לא יסכימו הצדדים על דבר מה שונה מכך, יהיה כפוף ליישום מפת הדרכים, דבר שגם ארה"ב מצדדת בו". לאחר מכן חזרה בה ישראל מהסכמתה לגבי המסמך האמריקאי וביקשה למחוק את היישום המקביל ובנוסף דרשה להכיר באופי היהודי של המדינה, וזאת חוץ מהדרישה מארה"ב לבטל את המסמך שלה.
ממקורות פלסטינים יודעי דבר נמסר כי מה שהושג הוא הטוב ביותר במרחב הנתון ועם מינימום נזקים. המקורות הצביעו לכך שלחלוטין לא ניתן היה לקבל מצב בו יחצו עמדות באופן שיזיק לצד הפלסטיני במו"מ בעתיד, למשל קבלת אופייה היהודי של המדינה, דבר לו התנגדו הפלסטינים.

קריאה של תכנית העבודה כוללת ויתורים פלסטינים וישראליים. לגבי הפלסטינים- תאריך סוף שנת 2008 כיעד לסיום המו"מ אינו מחייב, אך שני הצדדים התחייבו להשקיע מאמצים להגיע להסכם עד לתאריך זה. כמו כן "תכנית העבודה" לא כוללת את קווי היסוד של תהליך השלום ולא הגדרה של סוגיות הסכם הקבע.
לגבי הישראלים- התכנית לא כוללת הכרה במדינה יהודית. כמו כן היא כן כוללת הרכבה של ועדה משולשת פלסטינית-אמריקאית-ישראלית ליישום מפת הדרכים, באופן בו האמריקאים בם המפקחים והפוסקים לגבי היישום, דבר לו התנגדה ישראל, בטענה שהיא זו שתפקח ותפסוק ולא כל צד אחר.