כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

הויכוח על המו"מ על גבי העיתונות הפלסטינית

(30/07/2013)

אלקודס

הפלסטינים והישראלים אינם רואים תקווה מיוחדת בשיחות השלום

http://www.alquds.com/news/article/view/id/453292

הפגישה בין הנושאים ונותנים הישראלים והפלסטינים בוושינגטון מהווה במידת מה פריצת דרך דיפלומטית לאחר קיפאון שנמשך כשלוש שנים. אך נראה כי התושבים בישראל ובשטחים הפלסטיניים אינם מייחסים תקווה מיוחדת לחידוש פעילות השלום, לאחר מאמצי התיווך האינטנסיביים שקיים שר החוץ האמריקאי במשך חודשים.

אבי אמר בעודו יושב בבית קפה ישראלי בירושלים, מעשן וקורא עיתון: "הם (הפלסטינים) רוצים למחוק את קיומה של ישראל. אין סיכוי לשיחות הללו ואנו נמשיך להילחם עוד מאתיים שנה".ולאחר מו"מ מקוטע במשך 20 שנה שהיה משולב בגלי שפיכות דמים, החשדות שולטים בשני הצדדים. ברמאללה, שם נהנים הפלסטינים מאוטונומיה מוגבלת, אמר נידאל א-זיר (בן 43), נהג מונית שישב במכוניתו וקרא עיתון: "הם לעולם לא יסכימו ולעולם לא נראה שלום משום שהיהודים לא רוצים שלום, הם רוצים את כל הארץ ולגרש את התושבים. היהודים לא מאמינים בשלום... רק בכוח".

אלי גרינברג (בן 40), המתגורר במאחז עמונה עם אשתו ושמונת ילדיו: "עמונה יושבת לרגלי הר חצור, שם הבטיח אלוהים לאברהם ולצאצאיו את הארץ. אני כיהודי, מרטיט אותי מעומק לבי לחיות כאן". גרינברג הוסיף שהוא לא חושש לאבד את ביתו, וחושב שחובה על ישראל להשליט את ריבונותה על כל הגדה המערבית: "מצבם (של הפלסטינים) יהיה טוב יותר... המדינה הפלסטינית לא תועיל להם. מדינות ערב אינן דמוקרטיות מערביות".

אלא שסקר דעת קהל שפרסם עיתון הארץ ביום שישי מראה כי רוב הישראלים אינם מסכימים עמו. 55% מהם תומכים בהסכם שיוביל להקמת מדינה פלסטינית, בעוד 25% מהם מתנגדים לכך ו20% אינם בטוחים. עם זאת, הסקר גם מראה כי 69% מהישראלים סוברים שהאפשרות להגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים הוא קלוש.מיכל פרי, אמרה ברחוב צפוף בירושלים: "הגיע הזמן לקיים שיחות. אבל לצערי איני חושבת שהן יצליחו כי שני הצדדים אינם מוכנים".

המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ודעת קהל פרסם סקר ביוני כשקרי עדיין ניהל מסע דיפלומטי להשיב את שני הצדדים לשולחן המו"מ, אשר הראה דעות דומות בין הפלסטינים. 53% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות למרות ש58% מהם חושבים שאיננו עוד ממשי בגלל ההתנחלויות הישראליות. 69% סוברים כי כמעט ולא קיימת אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בחמש השנים הקרובות.

בקרב הפלסטינים ישנו צידוק אחר לספק – בעוד הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, תומך בשיחות עם ישראל, תנועת חמאס אשר שולטת ברצועת עזה, מתנגדת להן. עאדל אבו עמר (בן 40), פקיד ממשלתי בעיר עזה, אמר: "עבאס מבזבז את הזמן של העם הפלסטיני. עליו לאחד בין עזה לגדה המערבית, ואחר כך להתמודד עם הישראלים מעמדה חזקה יותר. הם יודעים שהוא חלש... הם רואים זאת".

על חידוש המו"מ... וזכות המחאה (מאמר מערכת)

http://www.alquds.com/news/article/view/id/453277

המו"מ בין הפלסטינים לישראלים חודש אתמול בערב, לאחר הפסקה של קרוב לשלוש שנים, וזאת לאחר מאמצים, ערבויות והבנות אמריקאיות-פלסטיניות ומסעי הדילוגים של שר החוץ האמריקאי באזור. מה שאולי בולט ביותר בשלב זה של המו"מ הוא שני נקודות בסיסיות – גבולות 67 הם הבסיס למו"מ ותקופת המו"מ תימשך בין 6-9 חודשים בלבד, כלומר שישנו לו"ז מוגדר ואיננו פתוח כפי שהיה בעבר.

ההנהגה הדגישה כי כל הנושאים יהיו על השולחן, אף סוגיה לא תידחה והסכמי ביניים לא יתקבלו. אחד ההסכמים החשובים ביותר בהקשר זה הוא שחרור האסירים אשר יושבים בבתי הכלא מלפני הסכמי אוסלו.

אם עמדות אלו חיוביות וברורות מצד ההנהגה אשר הסכימה לחדש את המו"מ, הרי שישנם קשיים ועמדות המתגלעים לגבי הסוגיה. הם קשורים לצד הישראלי אשר הצהיר בגלוי כי איננו מוכן להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולעולם לא יוותר על ירושלים. כמו גם שהדרישות הישראליות הקשורות בביטחון מעלות חששות וספקות.

ויתור ההנהגה הפלסטינית על התנאי הבסיס להקפיא את ההתנחלויות עורר התנגדות וסירוב רב. ניסיון עשרים השנים האחרונות של מו"מ לצד הגאוותנות הישראלית והתפשטות ההתנחלויות העלה ספקות במיוחד כאשר בישראל שולטת ממשלה קיצונית.

הפיצול בדעת הקהל ברחוב הפלסטיני הביא למספר הפגנות שארגנה החזית העממית לשחרור פלסטין כדי למחות על חידוש המו"מ לפי התנאים וההבטחות המעורפלות שארה"ב נתנה בעל פה וללא שום התחייבות כתובה. החזית העממית היא חלק מרכזי באש"ף והמדינה הפלסטינית והיא אמרה את דברה במפגשי ההנהגה וניסתה להביע את עמדתה במחאה בהתאם לזכותה, אלא שנענתה בדיכוי והתנגדות מצד כוחות הביטחון הפלסטינים בצורה שעוררה התמרמרות וביקורת רבים כנגד מי שהורו על כך.

אין כל זה מהווה תמיכה או התנגדות לסיבות ההפגנה, אלא משמע הדבר הגנה על הזכות של כולם להביע את עמדותיהם, במיוחד כאשר מדובר בחלק מרכזי ומשמעותי מאש"ף. משום כך אנו דורשים להקים ועדת חקירה לעניין זה כדי שהזה לא יישנה וכדי שהאחראים לכך ישאו בתוצאות עמדותיהם השגויות.לבסוף, הצלחת או כישלון השיחות יתגלו במהלך השלבים הראשונים ובמהירות רבה יותר ממה שרבים חושבים, ואנו כולנו מאחלים להצלחת מימוש השלום והיציבות אלא שאיחולים הם דבר אחד והמציאות הצפויה היא דבר אחר.

המו"מ בין הנושא לנשוא (מאמר מאת נביל עמר)

http://www.alquds.com/news/article/view/id/453279

אם נשים לרגע את שפת הסיסמאות בצד ונסתמך על חשבון, נוכל לומר שהמו"מ שהתחיל היום בוושינגטון חודש בהתאם לתנאים מוגדרים, השונים מהתנאים שהצבנו, אך עונים לחלק מהם. כך זה בהסדרים ופשרות – אף אחד לא מקבל את כל דרישותיו.שפת הסיסמאות מביאה לסירוב של כל דבר שמציעים האמריקאיים ואחרים, אך לחישובים יש קנה מידה אחר. מהו החשבון ששילמנו למו"מ ומה היה עלינו לסרב לשלמו?

ראשית: המציאות הפלסטינית – איננו יכולים להתכחש לעובדה שהמציאות מסובכת וקשה מכל הבחינות. אם הבחינה הכלכלית נמצאת בדרגה השנייה לאחר הבחינה הלאומית, הרי שהפיצול בקרב העם והמולדת כובל את ידי הכוחות הפוליטיים ומוריד מכוחם. מי שמחשב לאור מציאות זו יגיע לתוצאה שאנו עומדים בדבר. מי שמחשב זאת לפי סיסמאות ימצא את עצמו ברחוב או במקום הרחוק מהמגרש ומהמשחק הפוליטי.

שנית: המציאות הערבית – אינני צריך לצייר תמונה בצבעים הטבעיים עבור המצב הבעייתי שחווה העולם הערבי. כבר הרבה זמן לא הגיעו הערבים לתחתית שנמצאים בה עכשיו – בזמן שאין מדינה ישנה מלחמת אזרחים ברמה נמוכה או מלחמת אזרחים נרחבת או מהומות שגורמות לאזרח לפחד מההווה ומהעתיד. אפילו המדינות שהאביב הערבי לא הגיע אליהן, או שמפחדות מהגעתו אליהן או שמנסות לכבות אותו באש. מציאות כזאת מחייבת את הפלסטינים יותר מאשר אחרים, לחשב טוב את צעדיהם. אם יכירו קודם כל בתוצאות בחירותיהן לאור הפוטנציאל הממשי של הברירות השונות. אם הערבים כולם כבר לא מחזיקים אפילו בחלק מיכולותיהם הקודמות והצנועות הרי שמדובר בסוג של חוסר איזון אסטרטגי ממנו סובלים הפלסטינים יותר מאחרים.

שלישית: המציאות הבינלאומית – יותר מ140 מדינות שהכירו במדינת פלסטין כמשקיפה באו"ם ייעצו לפלסטינים ללכת למו"מ כדי להפוך ממדינה משקיפה לחברה מלאה ואין דרך לכך מלבד במו"מ וכדי שמדינה זו תוקם בשטח אין דרך אחרת מלבד המו"מ .אם כך, הרי שהמציאות הבינלאומית לוחצת על עניין זה והיא אשר העניקה לפלסטינים את ההישג הנכבד באו"ם. משום כך מציאות זו משפיעה על החלטות הפלסטינים, מלבד אלו שסוברים שהפלסטינים יכולים להתעלם מהמציאות שלהם, שלהם ושל העולם ולשחק לבדם בעולם מדומיין כאילו הינם היחידים בו.

זה מה שהכריח את הפלסטינים ללכת למו"מ ולכן הושג הנושא ונשאר הנשוא, והרי אין ערך לנושא אם לא בא אחריו נשוא.הנשוא – קודם כל שהמו"מ התחיל ונחגוג בשחרור בנינו, אחינו וסבינו מבתי הכלא הישראליים. זה כשלעצמו הוא הישג שאין להפחית בערכו, הוא יישום ממשי למקור התקווה לנו ולעצורים ומקור הידיעה שדלת בית הסוהר הנראית סגורה עתה תיפתח בבוא היום.מלבד זאת, כל צעד שלנו וכל התקדמות שאנו מצפים לה קשורה בצורה מכרעת בתפקוד הכולל שלנו בעניין המדיני, במו"מ ובמצב הפנימי. הישיבה בשולחן המו"מ היא הקלה מביניהם אך השגת התוצאות הוא הנשוא ולב הדבר.

אומר רק שאם התפקוד בתקופה האחרונה ובמישור המנהיגותי כפי שראינו יימשך, אז תוצאות המו"מ לא יהיו משביעות רצון, ואפילו לא ביחס למינימום הדרישות שלנו, שלא לומר זכויותינו. ההרכב המנהיגותי הזה אשר היינו עדים לתפקודו בזמן העדר המו"מ והחזרה אליו. ולא ארחיב עוד את הדיבור על הפיצול המולדת והעם, אך הפיצול הזה שובר את גבה של התנועה הלאומית, והבריח את רוב הישגיה דרך הדלת האחורית בשם בריתות אינטרסנטיות חסרות אופק ועתיד. פיצול זה יהיה פתח החילוץ שיריבינו בשולחן ומסביבו, משום שלא ימצאו תירוץ יותר טוב מאשר "עם מי אנו חותמים על הסכם? מיהו המייצג של הפלסטינים באמת?"

לסיכום, הייתי אחד מבין שהתנגדו להפסקת המו"מ משום שהייתי בטוח שנחזור אליו רק לאחר שנפסיד אמון רב ונשלם אשראי רב. ולמרות שאני מבין את הגורמים לחזרה למו"מ אמשיך להזהיר מפני התפקוד של ההנהגה, משום שהנכשלים בשלב מסוים אינם יכולים להצליח בשלב קשה יותר, אך עדיין אנחנו יכולים להציל את המצב.

אלאיאם

חלופת המו"מ הסתמי (מאמר מאת האני אלמצרי)

http://www.al-ayyam.ps/article.aspx?did=220405&Date=

התומכים באופציית "המו"מ כדרך חיים" סוברים שזוהי הדרך היחידה למימוש המטרות הלאומיות וכי הם יכולים לסתום את הפה של מתנגדיהם באמצעות הטענה שאין חלופה ממשית למו"מ ולכן אין ברירה לכך למרות הפגמים והסיכונים שבדבר.הם משיבים שהבנייה בהתנחלויות נמשכת בין אם יש או אין מו"מ וכי המו"מ מסוגל להשאיר את הסוגיה הפלסטינית בחיים ואת העניין הבינלאומי בה כמו גם המשך הסיוע האמריקאי והבינלאומי ו4 המיליארדים אשר קרי הבטיח "בדרך".

הם ממשיכים ומדברים על האפשרות שארה"ב, אירופה והקהילה הבינלאומית תלחץ על ישראל כל עוד ישנו מו"מ וכי לא הספיקו להם יותר מעשרים שנה של מו"מ בו הצד הפלסטיני היה נתונים ללחצים ולא ישראל. הם מתעלמים מגורל ההסכמים עם ישראל אשר לא יישמה את רוב ההתחייבויות בהם, כמו גם מגורל ההבטחות והערבויות האמריקאיות אשר הופרו ע"י נשיאי ארה"ב ללא בושה. הם מתעלמים מההבדל שבין התנחלויות במסווה של תהליך מדיני בו לוקחים חלק הפלסטינים ונותנים לו לגיטימציה ובין התנחלויות להן מתנגדים הפלסטינים בכל אמצעי שיכולים.

אם תומכי המו"מ לא הצליחו להטיל לחץ על ישראל הרי שהם מקווים שהעולם ואמריקה יבינו את בחירת הפלסטינים באופציות חדשות, ביניהן השלמת הפנייה לאו"ם, חרם על ישראל ומאמץ לבידודה והטלת סנקציות עליה, מתן עדיפות לסיום הפיצול וחזרה לאחדות הלאומית, חיזוק מרכיבי ההתנגדות והנוכחות הפלסטינית באדמת פלסטין, ארגון התנגדות מלאה לכיבוש והחזרת המימד הערבי, המשחרר והאנושי לסוגיה הפלסטינית.

אופציית המו"מ הסתמי (משום שכל מו"מ הוא שגוי וסתמי) איננה רק השקפת עולם, אלא היא נשענת על הסכמים והתחייבויות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות ויצירת משטר מדיני שהוא "שלטון אוטונומיה מוגבל" תחת הכיבוש. על רקע זה, יש לציין שהרשות הפלסטינית, על בסיס תכניותיה והפרויקטים הקודמים והבאים שלה פועלת לטובת האינטרסים של השכבות שאינן מתנגדות לכל שינוי ודוחפת להמשך הסכמי אוסלו, במיוחד בהסתמכות על מו"מ דו-צדדי כדרך היחידה, הפסקת ההתנגדות, ויתור על כל צורות העימות האמיתי אשר בלעדיו לא ניתן לסיים את הכיבוש ולהגשים אף מטרה מהמטרות הפלסטיניות.

בהקשר זה ניתן לפרש: למה מתעקשת הרשות לעמוד בהתחייבויותיה מהסכם אוסלו למרות האסון שהפלסטינים חווים, במיוחד התיאום הביטחוני אשר בזכותו תקציב הביטחון של הרשות עומד על 30%? למה מוזנחים התעשייה, החקלאות, החינוך, הבריאות והמיזמים, במיוחד הקטנים והבינוניים היכולים לעמוד איתן בצל העימות הצפוי להימשך עם הכיבוש? במקום זאת מתרכזים בפרויקטים בשירותים, בתיירות, בנדל"ן ובערים המתועשות, אשר מחזקים את הקשר הפלסטיני עם ישראל ומעודדים את הנורמליזציה אתה בכל הצורות ומהווים חסם בפני ארגון התנגדות כוללת עכשיו או בעתיד.

מו"מ מהדלת הצרה (מאמר מאת רג'ב אבו סירייה)

http://www.al-ayyam.ps/article.aspx?did=220406&Date=

ניתן לתאר את המו"מ בין הפלסטינים לישראלים כמו"מ שהחל מהדלת הצרה משום שמלבד עובדת התחלתו אף אחד לא יודע כיצד קרה הדבר ועל איזה בסיס ואף אחד לא יודע כיצד הסכימו שני הצדדים, במיוחד הצד הפלסטיני אשר התנה את החזרה למו"מ בבסיס קווי 67 והקפאת כל הבנייה בהתנחלויות ושהמו"מ יהיה מוגבל בזמן.

כך גם ניתן לומר שהעברת ההחלטה על חזרה למו"מ בממשלת ישראל הייתה דרך דלת צרה, כאשר 13 מתוך 22 שרים הצביעו בעד שליחת ציפי לבני ויצחק מולכו להיפגש עם סאיב עריקאת ומוחמד שתיה בוושינגטון.

ראש ממשלת ישראל נאלץ להכריז על קיום משאל עם על כל פתרון שיגיעו אליו עם הפלסטינים כתוצאה מהמו"מ אשר אם יסתיים לטובה יכלול נסיגה ישראלית מהאדמות שישראל כבשה בגדה המערבית וירושלים.

למרות שהצד הפלסטיני בדרך כלל אינו מתקשה להעביר בממשלה את עמדותיו והחלטותיו הרי שבפועל ישנה אפשרות שמצב האדישות יתפתח לסירוב של הרחוב הפלסטיני שיתבטא בהפגנות ומחאות. רוב הפלסטינים היו מעדיף להשלים את הפיוס מאשר לשוב למו"מ, או לפחות לנהל מו"מ לאור איחוד השורות, וכך להניע מהלך עממי או התנגדות עממית, אפילו לא-אלימה נגד הכיבוש והמתנחלים. אך כל זה לא התרחש ונראה כי שני הצדדים אינם נלהבים מכך.

אף אחד אינו יודע, ואולי העולם כולו יופתע אם יגיעו שני הצדדים לפתרון קבע\\ למרות שכולם יודעים שכל אחד מהמר שההתפתחויות האזוריות יהיו לטובתו, או יודע שקבלת פתרון הקבע שלא יממש את המינימום ממה שהבטיח לעמו יסתיים בלחץ פוליטי על צווארו. מן הצפוי הוא שיימשכו מפגשי המו"מ רק כדי למנוע את התסריט הגרוע מכל והוא שהעם הפלסטיני יצא באביב פלסטיני שיהפוך את השולחן המדיני-דיפלומטי. ומי יודע, אולי הנוער הפלסטיני והישראלי ייפגשו על בסיס הסיסמא "פתרון צודק ומוסכם" אשר יחשוף את חוסר האונים של ההנהגות ההיסטוריות יצליחו הצעירים להשיג פתרון צודק, כזה ששני העמים שואפים אליו: הפלסטיני והישראלי!