כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

הפרטנר הוא התירוץ? דוברת היוזמה במאמר על הסכם הפיוס הפנים פלסטיני

(10/02/2012)

הפרטנר הוא התירוץ

מוקדם מדי לנבא אם הסכם הפיוס הפנים פלסטיני הוא טוב או רע לישראל. אך אם אנחנו לא רוצים להצטייר כסרבני שלום בעצמנו, עלינו להעמיד אותו במבחן המציאות

גילי הרפז | 10/2/2012

הסכם הפיוס בין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן וראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל שנחתם לאחרונה, ולפיו תוקם ממשלת אחדות בראשותו של אבו מאזן, מספק לממשלה בישראל ולעומד בראשה סיבה טובה להמשיך במדיניות הקיפאון בתהליך המדיני.

אף על פי שהחתימה על ההסכם היא רק תחילתו של מו"מ על הרכב ממשלת האחדות ונטולת משמעות מיידית בשטח, נתניהו מיהר לצאת בהכרזה שאבו מאזן העדיף ברית עם החמאס על פני שלום עם ישראל וקבע ש"זה לא הולך ביחד".

אפשר להתבלבל קצת מארגון החמאס. מצד אחד עבר לא כל כך רחוק של טרור, טילים והסתה ומצד שני עסקת שליט, רגיעה ביטחונית ברצועה והצהרות על קבלת קווי 67'. אין כמעט ויכוח על כך שכל עוד החמאס אינו זונח את דרך הטרור ואינו מכיר בישראל הוא לא פרטנר למשא ומתן. אך הסכם הפיוס נוגע לצירוף החמאס לממשלה הפלסטינית שנתפסת כגוף מקצועי וטכנוקרטי אשר מעולם לא היה לו תפקיד במשא ומתן המדיני.

לראיה, לא הרבה ישראלים יכולים לנקוב בשמו של שר החוץ הפלסטיני. אבל רובם יודעים מי הוא סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלסטיני.

ישראל מעדיפה לא לעשות

הסכם הפיוס הפלסטיני טומן בחובו הזדמנות אמיתית לתהליך המדיני ולא רק תירוץ להתנער ממנו. איחוד כתובות של העם הפלסטיני הוא אינטרס ישראלי. ברגע שיש כתובת אחת, ישראל יכולה להציע תוכנית מדינית רצינית משלה שתבחן לאן מועדות פניה של ההנהגה הפלסטינית המאוחדת.

אם תבחר לעסוק בטרור היא לא תהיה לגיטימית וגם לא רלוונטית כפרטנר למשא ומתן. אך אם תקבל על עצמה את תנאי הקוורטט הדבר ייחשב להישג ישראלי ויוכל לקדם את התהליך המדיני בין אם בממשלה הפלסטינית יושב שר חקלאות שמזוהה עם חמאס או לא.

אלא שישראל מעדיפה לעשות בדיוק ההיפך, או יותר נכון - לא לעשות, ובדרך בונה על הטווח הקצר של הזיכרון הקולקטיבי שלנו. כדאי להיזכר שכל עוד היה פיצול פלסטיני, הסיבה לאי פרטנריותו של אבו מאזן היתה ש"הוא לא מסוגל לספק את הסחורה למשא ומתן, הוא לא מייצג את כל הפלסטינים" (ליברמן בראיון לגלי צה"ל, פברואר 2010).

אם גם בעת פיצול פלסטיני וגם בעת פיוס פלסטיני אבו מאזן אינו נתפס כנציג ראוי של העם הפלסטיני למשא ומתן, לא ברור באילו תנאים הוא יוכל לזכות בתואר הנכסף "פרטנר". וכבר העמדנו בפניו לא מעט תנאים בעבר: אם רק ייתן "שבעה ימי שקט", אם רק ייסוג מהמהלך להכרה בינלאומית באו"ם, אם רק יוותר על זכות השיבה או אם רק יצהיר על ישראל כמדינת היהודים הנצחית.

האם קיים ניסיון אמיתי להידברות?

לאור המסרים הסותרים, אי אפשר שלא לתהות האם מעבר לתירוצים קיים גם רצון כן ואמיתי לנהל שיחות עם הפלסטינים שיובילו בסופו של יום להסדר מדיני, או שמא מדובר רק בשאיפה להטיל את האשמה על הצד השני ולהציג את הפלסטינים כסרבני השלום.

בשלב הזה מוקדם מדי לנבא אם הסכם הפיוס הפנים פלסטיני הוא טוב או רע לישראל. אך אם אנחנו לא רוצים להצטייר כסרבני שלום בעצמנו, עלינו להעמיד את הסכם הפיוס במבחן המציאות. במקרה ה"טוב" נוכל לחשוף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים לעולם ולהתפאר בצדקתנו. במקרה הטוב יותר, אולי נגלה שדווקא יש עם מי לדבר.