כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

אורי משגב, הארץ, על הופעת הבכורה של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין בכנס העשור של יוזמת ז'נבה

(05/12/2013)

כוכב נולד: למה נתניהו מפחד מדיסקין

אורי משגב

מזה זמן מה אני סבור שיובל דיסקין הוא האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון, בהקשר של הפוליטיקה הישראלית. גם רמזתי כל כך באחדים מהפוסטים האחרונים בבלוג הזה. כלומר לא ציינתי מי האיש הנכון, אבל טענתי שייתכן ויגיע אחד כזה, שמקומו הטבעי העתידי יהיה בראש מפלגת העבודה. הסיבה שלא נקבתי בשמו לא הייתה זהירות אלא אנוכיות מחנאית צרופה: העדפתי לתת לדיסקין לבחור את הזמן והמקום שבהם יבחר לקפוץ למים. חששתי שאפילו אזכור מוקדם שלו כיריב פוטנציאלי לנתניהו, ולו גם בבמה הצנועה הזו, יכול לקלקל במשהו את האפקט. כעת סוף-סוף אפשר להתבטא בחופשיות.

כתבתי על דיסקין בשנה האחרונה מאמר דעה. באותו מאמר הבעתי סקרנות ועניין ביחס לעמדה שממנה הוא אתגר באותה עת את המציאות הפוליטית בישראל. טענתי שזו עמדה של פילוסוף, אנרכיסטי כמעט, וניסיתי להסביר מדוע. נכון להיום, אנחנו נמצאים כבר בשלב הבא. השלב המעשי. אינני טוען שדיסקין כבר החליט שהוא הולך לפוליטיקה. אני רק טוען שנאומו אתמול בכנס העשור ליוזמת ז'נווה היה נאום פוליטי ולא פילוסופי-אנרכיסטי. הוא כבר לא מתבונן מהצד ושואל שאלות. הוא מטיף לפעולה.

אני מודע לכך שבעולם מושלם, אוטופי, היה רצוי שבראש המחנה המתון בישראל תעמוד דמות אחרת. לא גבר, לא אשכנזי, לא גנרל, לא יוצא מרתפי השב"כ, לא גמלאי מרופד של מערכת הביטחון. אין לי ספק שזו ביקורת שתוטח במועמדות של דיסקין אם וכאשר מועמדות כזו תוצג. ואני אומר מראש: זו תהיה ביקורת מוצדקת. אבל בעולם של הריאל-פוליטיק, בצירוף עם שעת החירום שאנחנו נמצאים בה, אני חושב שדיסקין הוא מועמד קרוב למושלם.

ראש השב"כ לשעבר הוא בדיוק מה שהיה חסר, וכל מה שהיה חסר, למחנה המתון בישראל. יש בו כריזמה. יש בו מנהיגות. יש בו ביטחוניזם. יש בו עוצמה. יש בו אומץ. הוא מסוגל להסתכל לנתניהו בלבן של העין. הייתי רוצה לכתוב שהוא גם מסוגל להתייצב מולו בגובה שווה, אבל נראה לי שהוא בכלל מסתכל על נתניהו מלמעלה. הוא הרי ראה אותו ברגעים הכי אינטימיים של אסטרטגיה ומנהיגות, וכבר חשף בפנינו טפח ממה שהוא ראה שם. הזלזול וחוסר האמון ניכרים אפילו במימיקה ובשפת הגוף שלו.

ראש הממשלה, כהרגלו, הוא הראשון לזהות את הסכנה. יריב נולד, כוכב נולד, אלטרנטיבה נולדה. כבר אתמול, בהופעת הבכורה שלו בכנס ז'נווה, הוא עשה לנתניהו בית ספר. המוטו שדיסקין הריץ, "נתניהו מנהיג חלש", נשמע כמו טיקט בחירות שיכול לרוץ רחוק. אחר כך הוא לקח את ציפור הנפש של נתניהו, האיום האיראני, והכריז שהאיום הפלסטיני הוא קיומי יותר. אף אחד בגוש המרכז-שמאל לא העז להגיד את זה עד עכשיו. על הדרך הוא גם עוקץ את בנט (ומקפיד לא לקרוא לו בשמו, הוא הרי לא מספיק חשוב) בענייני הרסיס והישבן. ואין בכלל ספק שהוא מסוגל להתמודד גם עם ליברמן, הארכיטיפוס של הימין החזק והסמכותני. הרי גם אותו הוא ראה בישיבות הסגורות ההן, עם הסיגרים והוויסקי. בבת אחת הקלפים מחולקים מחדש. אם להשתמש בביטוי מתחום שהחבר'ה האלה אוהבים לגלגל על הלשון, יובל דיסקין הוא נשק משנה משחק.

אם היה לי עוד ספק בפוטנציאל של המהלך הדיסקיני, הוא התפוגג מייד אחרי הנאום. בשתי פעימות. הפעימה הראשונה הייתה התגובה המבוהלת, המכוערת והמביכה של "מקורבי נתניהו" לדברים (אין בחבורת מוגי הלב הללו, או בעומד בראשם, את היושרה המינימאלית להתבטא לפחות תחת שם מלא?). לפנינו אד הומינם קלאסי: התייחסות לזהות הטוען ולא לטענות שהוא משמיע. המסקנה הברורה היא שנתניהו בפאניקה, וזה סימן טוב לרלוונטיות של דיסקין. כל העסק הזה השלים כמובן שבוע מדאיג מאוד של לשכת ראש הממשלה, שהתחיל עם אותה היתלות אומללה בציטוט נשכח של אריק איינשטיין המנוח מלפני 16 שנים בתגובה לחשיפת הוצאות משק הבית (סליחה, משק הבתים, יש שלושה כאלו) השערורייתיות של הזוג הקיסרי.

כמעט מיותר להתייחס לנמיכות קומה שכזו, ובכל זאת שתי הערות קצרות. הערה ראשונה: נתניהו הוא זה שפנה לדיסקין לקראת תום כהונתו כראש השב"כ, והפציר בו לקבל עליו את ראשות המוסד. דיסקין התלבט, השיב בחיוב, ואז המתין עד שמועמדותו נפסלה ללא הסבר. לעולם לא נדע מה או מי הביאו לשינוי כה קיצוני בטעמו של ראש הממשלה. אבל להציג אותו כיום כרודף ג'ובים מתוסכל זו פשוט עליבות מאין כמוה. הערה שנייה: מפעל הכיבוש וההתנחלות האנטי-ציוני שמדרדר את ישראל לתהום ומהווה סוף פסוק לחזון הציוני, מתקיים מזה 46 שנים. לכנות את מבקריו ומתנגדיו כממחזרי טענות זו פשוט בדיחה מאוד לא מצחיקה. נשמח להפסיק למחזר ביום שהאיוולת הנפשעת הזו תסתיים. אנחנו מבטיחים לבוא אז עם רעיונות חדשים ורעננים.

הפעימה השנייה ביחס לפוטנציאל האדיר שאני מזהה בדיסקין, ואולי החשובה עוד יותר, התגלתה הבוקר. זה קרה כשדיסקין הגיב ביוזמתו, בדף הפייסבוק שלו, על ההאשמות העלובות שהגיעו מלשכת נתניהו. עמיתי ברק רביד, הפרשן המדיני המצוין של "הארץ", תיאר את ההתרחשות במילים "נתניהו ודיסקין ממשיכים להתקוטט". אני סבור שמדובר בהרבה יותר מקטטה. יש כאן עימות חזיתי, ראש בראש, ודיסקין שש אלי קרב. הוא לא פראייר. הוא לא מגיש את הלחי השנייה, גם לא מתעלם באלגנטיות. הוא מוריד את הכפפות ואומר בדיוק את מה שצריך. הוא חד ומחודד וכשצריך גם אכזרי (אנחנו הלא יודעים היטב מאיפה הוא בא). הוא לא מפחד מנתניהו והמחנה שלו, ולא חש מולם שום רגשי נחיתות. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג הזה מיום היווסדו אתם יודעים שזה בדיוק המוטו גם כאן: מורידים את הכפפות. עם כל הכבוד לכל מעלותיהם של ראשי מפלגות המחנה המתון בישראל, אני לא מזהה באיש מהם את התרכובת הזו שמאפשרת לתת פייט ישיר לנתניהו, לאתגר אותו ברמה הכי ביטחוניסטית ואסטרטגית, ולהציב סכנה ברורה ומיידית על המשך שלטונו חסר התכלית והתוחלת. ברוך הבא, יובל דיסקין. אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים.