כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

האני אל-מצרי, "אל-איאם": אולמרט מתכונן לסוף: אין מנוס מבחירת אסטרטגיה פלסטינית חדשה

(03/08/2008)

אולמרט מתכונן לסוף: אין מנוס מבחירת אסטרטגיה פלסטינית חדשה

על אף עמדת הרשות הפלסטינית, כי עזיבתו של אולמרט את החיים הפוליטיים הוא עניין ישראלי פנימי, וכי והרשות מתנהלת מול הממשלה הישראלית באשר היא, הרי שזו היא עמדה שנועדה לפרוטוקול והיא אינה העמדה המדינית. ניתוח עמדה פוליטית זו מעלה כי ההנהגה הפלסטינית סבורה שהמו"מ לא יצא נפסד מהכרזתו של אולמרט, מפני שמי שינצח בבחירות הפנימיות של "קדימה" ירכיב את הממשלה או שהמנהיג החדש לא יצליח להרכיב ממשלה ואז ישראל תלך לבחירות מוקדמות. בכל מקרה משמעות התפתחות זו היא שיאבדו מספר חודשים יקרי ערך שמספרם נע בין שניים לחמישה, התקופה שנותרה עד סוף השנה. הדבר יביא אותנו לסיום כהונת בוש, כלומר לא תתמלא הבטחתו להשיג הסכם שלום או להביא להקמת מדינה פלסטינית לפני תום כהונתו, דבר שנוסף לרשימה ארוכה של כישלונותיו.


לכתו הצפויה של אולמרט תהווה מכה נוספת לתהליך השלום, מפני שהוא שקד ברצינות להביא למשהו, שיסייע בעדו להישאר על כס השלטון אחרי תבוסת ישראל במלחמת לבנון השניה ואחרי פרשיות השחיתות שהכו בו מכל צד. כל ראש ממשלה חדשה, בעיקר עם קבלת מפתחות השלטון, יחסר התלבות, רצון ויכולת לקבל החלטות גורליות ומרכזיות, וממשלתו תהיה בשלב מעבר. זה מה שיקרה אם ינצח בבחירות מנהיג חדש מ"קדימה". אם יערכו בחירות מוקדמות ונתניהו יזכה, יהווה הדבר מכה ניצחת לתהליך השלום.

אפילו לו היה אולמרט נשאר כראש ממשלה, הרי שהמו"מ לא היה משיג התקדמות מכרעת, והיה מסתובב סביב עצמו חסר בסיס ברור ומחייב. גם אז לא היה מתאפשר להביא להסכם שלום שמשמעו סיום הכיבוש וסיום הסכסוך באופן שהיה מיישם את מינימום הזכויות והאינטרסים הפלסטינים המעוגנים בחוק הבינלאומי ובהחלטות הלגיטימציה הבינלאומית.

אך בצילה של ממשלת אולמרט הייתה אשליה שנקראת תהליך שלום. והייתה הבטחתו של בוש כי תהליך זה יביא את השלום ויביא להקמת מדינה פלסטינית עוד השנה. הבטחה זו קיבלה מכה חזקה עם החלטתו של אולמרט לפנות את מקומו.
האמיתות הברורות והעירומות, שההנהגה הפלסטינית לא רוצה לראות, או שרואה אותן אך מפנה פניה מהן, מצביעות על היעדר שותף ישראלי לשלום, וכי ישראל אינה מוכנה לשלום, בין אם כשהייתה תחת הנהגת שמעון פרס (המנהיג המזויף של מחנה השלום) או בכהונות נתניהו, ברק, שרון, אולמרט או אם תיעשה תחת ממשלה בראשות ציפי לבני, שאול מופז, נתניהו או ברק, מפני שאלו הם המנהיגים המועמדים לרשת את כיסא ראש הממשלה הישראלית בתקופה הקרובה.

כל עיון בתכניות מנהיגים אלו והמפלגות בראשן הם ניצבים, מראה כי ישראל הפכה יותר ימנית, קיצונית, גזענית ותוקפנית, וכי הכוון העיקרי הסוחף בה מתרכז סביב אמירות "לא" ישראליות ההופכות כל הצעה ישראלית לשלום, לכזו שאפילו הפלסטינים המתונים ביותר לא יכולים לקבל. לכן, אילו ימשך המו"מ בצילן של הנסיבות, העובדות ומאזני הכוח הנוכחיים אפילו עוד מאה שנה, הוא לא יוביל, אלא להמשך המצב הקיים, לגרוע ממנו או לכפיית הכניעה על הפלסטינים. דבר זה לא יסיים את הסכסוך, אלא יוסיף לו חומר בערה חדש ויצית אותו.

המשוואה הרחבה יותר אינה מצטמצמת למו"מ בלבד, כמובן. זאת מפני שהמו"מ הוא סוג של מדיניות, שהינו אחד מסוגי המאבק ההכרחיים להשגתן של המטרות הלאומיות. ראשית, המשוואה הרחבה כוללת מצב בו המו"מ מתנהל מבלי להיעזר באמצעי לחץ וכוח, מבלי להיות כפוף לאסטרטגיה שיש בכוחה לאחד את הפלסטינים, ויכולה לשנות את המציאות דרך מציאת עובדות חדשות על השטח שיכפו עצמן בהדרגה על שולחן המו"מ.

שנית, המו"מ מתנהל במלוא תוקפו בזמן בו ממשיכה ישראל בשיעורים גבוהים מבעבר בתוקפנות, בנייה בהתנחלויות, בניית הגדר, מעצרים, הפרדת ירושלים המזרחית והעמקים, ושימת מצור חונק על רצועת עזה. כלומר, היא משתמשת במו"מ לכיסוי על מדיניות כפיית העובדות על פני השטח, שהופכת את הפתרון הישראלי לפתרון היחיד המוצע והאפשרי בפועל.

כמובן שאי אפשר לזנוח את העמדה האמריקאית. תמיכת ממשל בוש בישראל היא מרחיקת הלכת ביותר, כולל בעניין עמדותיו לגבי נטיית ההתפשטות והגזענות של ישראל. ממשל זה חתר, ואפשרי כי יוסיף לעשות כן אחרי לכתו של אולמרט, להשגת הישג כלשהו עימו יוכל בוש לסיים את כהונתו, על מנת להפריך את ההאשמות שהופנו כלפי ממשלו, כי כל המאמצים, הביקורים, המסעות והמפגשים הישראלים- פלסטינים –אמריקאים היו בזבוז זמן, והביאו לעליית "חמאס" וציר ההתנגדות באזור. לפיכך יש לקחת בחשבון את המשך מאמצי ממשל בוש להשיג הסכם כולל. אם דבר זה לא יתאפשר, ניתן לשער כי הממשל ינסה להגיע למסמך, שידמה לפרוטוקול של פגישה, ויכלול את "ההתקדמות" שהושגה במו"מ עד כה, ואת הגדרת הנקודות המצויות במחלוקת. כך ייראה שהממשל השיג התקדמות, וכך ישמש המסמך גשר שיקשר בין הממשל הנוכחי למחליפו, וימנע כישלון וחלל, ממנו יפיקו תועלת הגורמים והמדינות המתנגדים להסדר האמריקאי הנוכחי, אותו מנסה בוש לכפות על האזור.

הקושי להגיע להסכם, שכמעט מגיע להיעדר אפשרות, הביא או יביא את ממשל בוש להציג את שאלת ההסכם המקיף כתמרון וכאמצעי לחץ ואיום על הצד הפלסטיני עד שהדבר יביא אותו לקבל מסמך שיגדיר עד היכן הגיע המו"מ. הדבר יעשה בטיעון שהמסמך לא ישקף הסכם מקיף ומחייב, וכי הוא אינו מכיל ויתורי ליבה. כמו כן יעשה הדבר בטיעון כי מסמך זה טוב יותר, או גרוע פחות, מחתימה על הסכם שלא יענה למינימום מדרישות וזכויות הפלסטינים.

הטיעון כי המו"מ לא גורם להנהגה הפלסטינית לוותר על הדרישות הפלסטיניות, וכי עצירתו לא תוביל להפסקת האלימות, ההתנחלות ומכלול העובדות שישראל יוצרת על פני השטח, אינו משכנע עוד, מפני שהסוגיה הפלסטינית נמצאת בהידרדרות מתמשכת בכל הרמות. מעמדה זה של הסוגיה הפלסטינית נובע מאסטרטגיית ההכרה החד-צדדית בישראל, מציאת מפלט בדרישות, תקוות ועתירות, הסתמכות על המו"מ כסוג הפעולה היחיד לפתרון הסכסוך, והתרכזות בעשיית שלום, בניית מדינה, השגת ביטחון וביצוע רפורמות ודמוקרטיה תחת הכיבוש. ההתפתחויות הוכיחו כי כל אלו הם אשליה גדולה ומסוכנת, שלא תביא לסיום הכיבוש, אלא להעמקתו, להפיכתו ללגיטימי ולאי-נשיאה באחריות כלפיו.

סוגיות הסכסוך קשורות זו בזו באופן שלא מאפשר להסכים על אחת או יותר ולהשאיר את שאר הסוגיות בצד. אחרי שסילקה ממשלת אולמרט בפועל את סוגיית הפליטים מאג'נדת המו"מ היא חותרת לעשות אותו הדבר לסוגיית ירושלים המזרחית. לגבי הפליטים ישראל התעקשה על הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית, וסירבה להכיר באחריות ההיסטורית, החוקית והמוסרית לסילוק הפליטים, וסירבה להסכים לחזרתם ופיצוים, כשהיא מתעקשת לפתור את בעיית הפליטים דרך אזרוח שלהם ושיבה של חלק מהם למדינה הפלסטינית אחרי שתקום, לצד חיפוש אחר אזורי מפלט חדשים עבורם. כעת מנסה ישראל לסלק את סוגיית ירושלים המזרחית, כפי שברור היה מהצהרתו האחרונה של אולמרט, שטען כי ירושלים לא תהיה חלק מהסכם אליו יגיעו הצדדים לפני סוף השנה. כך יהיה הסכם רק על סוגיות הביטחון והגבולות, והשאלה היא: כיצד ניתן להסיר את סוגיית ירושלים המזרחית אחרי שהוסרה סוגיית הפליטים, ולדבר על הסכם על הגבולות והביטחון לאחר מכן, כשלפי המפות הישראליות מהווה ירושלים המזרחית כ- 20% משטח הגדה? איך ניתן לקבוע גבולות ולהסכים עליהם ללא ירושלים המזרחית? איך ניתן להסיר את ההתנחלויות כשישנם 250,000 מתנחלים בירושלים המזרחית?

הכרת ההנהגה הפלסטינית בכישלון המו"מ וההתכוננות לנקיטת אסטרטגיה חדשה, תהיה מהלך עדיף. אסטרטגיה כזו - יתכן ותשלב בין מו"מ לבין התנגדות יעילה. אך ההכרה בכישלון מה שנקרא תהליך השלום הפכה להכרח לאומי כדי לסלול את הדרך בפני אסטרטגיה אחרת שיש בכוחה לסיים את הכיבוש ולהשיג את החופש, השיבה והעצמאות!