כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

חסן אל-בטל, "אל-איאם": בין האופסימיות לפאסימיות

(20/07/2010)

"אל-איאם", 20.7.2010

בין האופסימיות לפאסימיות / חסן אל-בטל

משמעות יומו הארוך של חוסני מבארכ בו התקיימו שלוש פגישות "ישירות" עם מיטשל, עבאס ונתניהו היא שקהיר היא בירת "הגישור" בין השיחות הלא ישירות לישירות, וזאת באופן שאינו מפחית מתפקידה של וושינגטון. אובמה נפגש עם עבאס, נתניהו ומלך סעודיה בתקופה של מספר שבועות. מבארכ, לעומתו, במהלך יומו המדיני – דיפלומטי הארוך, שוחח בטלפון גם עם הנשיא האמריקאי ומזכירת המדינה שלו.

בקיץ חם וכבד זה אנו נמצאים לפני חודש וחצי של מהלכים מדיניים שמטרתם לגשר בין השיחות הלא ישירות לשיחות הישירות. כלומר, גישור בין ההקפאה בהתנחלויות (וקיץ בו לא תהיה הקפאה), לבין התנאים הפלסטינים לפתיחה במו"מ ישיר.

מצרים מתפקדת כמתווכת בין הפלסטינים לישראלים, עם נטייה מסוימת לתמוך בתנאים הפלסטינים; ארה"ב מתפקדת כמתווך, אך עם נטייה ברורה לדרישה הישראלים לעבור למו"מ ישיר.עבאס ונתניהו יצאו מהפגישה עם מבארכ מבלי לתת פרשנות (למרות הרגלו של עבאס לעשות כן), ומיטשל הסתפק במתן פרשנות טרם זמנה: "סיימנו פגישה בונה ומועילה מאד עם הנשיא עבאס ועם ההנהגה הפלסטינית"...כלומר, הוא חזר בקהיר על מה שאמר ברמאללה.

לאחר ניסיון "הגישור" המצרי, יהיה ניסיון מצד מדינות ערב דרך "ועדת המעקב" בסוף יולי, שבעקבותיו תבוא החלטה פלסטינית בשבוע הראשון של חודש אוגוסט. ישראל, ארה"ב ומצרים רוצות מו"מ ישיר, והליגה הערבית, כלומר ועדת המעקב שלה, אומרת בלשון מזכ"ל הליגה כי היא זקוקה ל"התחייבויות כתובות" מישראל. אובמה לא קיבל התחייבויות אלו בפגישתו הפושרת עם נתניהו, שאולי הודיע לאמריקאים ולמצרים על התחייבויות בעל פה דרך חזרה על מנטרה ישנה: אם יתנו...ואם לא יתנו..., אך הפעם המנטרה קשורה למעבר משיחות לא ישירות לישירות, מפני שהצד הפלסטיני "נתן" ביטחון לישראל, ביטחון אותו ביקש נתניהו בכהונתו הראשונה.

אני יודע כי התווך הזה שנוא על הקורא הפלסטיני, ומזכיר לו אירועים קודמים מתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו, היכן שהתחמק מביצוע השלב השלישי של הנסיגה, לאחר שערפאת הסכים לה כפיצוי על המו"מ להסדר קבע. בשלב זה אמורה הייתה ישראל לסגת בשיעור של 13.1%, שרובם ממזרח לחברון ובית לחם.

כמעט ושכחנו כי מה שפוצץ את המו"מ על הסכם הקבע לא היה התחמקות נתניהו מהסכם "נהר וואי", תחת חסותו של ביל קלינטון, אלא 34 הסעיפים הישראלים מהסכם אוסלו ב', שנחתמו בקהיר בין ערפאת ורבין תחת חסותו של מבארכ עצמו, ולא נפרעו.

הפלסטינים נתנו לישראל "ביטחון" ולא קיבלו "אדמה" נוספת. כל שקיבלו היא הסכמה עמומה ומותנית מנתניהו לגבי פתרון ה"שתי מדינות לשני עמים". הפעם הם ישיגו "מתנות" סמליות מישראל, אם יסכימו להיכנס לשיחות ישירות. המתנות לא יחרגו מ- 1.5 קמ"ר מאזור C לטובת העיר רוואבי, לצד הסרת מחסומים, היתר למשטרה הפלסטינית לפתוח מרכזים חדשים באזור B, ועצירת הפלישות לערים הפלסטיניות, כמו רמאללה, בית לחם, יריחו ואולי חברון, אך לא לגבי ג'נין ושכם. בשתי הערים הללו בחנה ישראל את יעילות הביטחון הפלסטיני (בשעות היום; לא בלילה).

עמדותיו המדיניות של עבאס הן אותן עמדות בהן החזיק ערפאת ולהן התנגדה ישראל. אלא שמול ההתנגדות הישראלית החדשה לא תהיה אינתיפאדה שלישית, אלא אינתיפאדה מדינית, אליה מתכונן סלאם פיאד בשנה הבאה או בזו שאחריה. בעבר הפלסטינים לא מימשו את האיום שלהם משנת 1999 להכריז באופן חד צדדי על מדינה. הפעם האיום אינו חד צדדי, אלא מגיע מצד גורמים בינלאומיים רבים (עם הימנעות אמריקאית).

הפלסטינים פאסימיים, או שהם נעים בין אופסימיזם לפאסימיות. עמודי תווך בממשלת נתניהו שותפים עימם בפאסימיות הזו (בעיקר ליברמן ויעלון). אך הנשיא אובמה שוקד על הצלחת "פתרון שתי המדינות". אם לא בתקופת כהונתו הראשונה, אז בשנייה, מפני שהעניין החל לפגוע במהימנותה של ארה"ב וב"כבודה" המדיני.

באופן טבעי, הפלסטינים אינם חוששים מכך שישראל "תאכל" אותם בארוחת "המו"מ הישיר". הם בעלי ניסיון עם המפגינים הפלסטינים בהתחככות עם חיילי ישראל, אך הפלסטינים אינם יכולים לשאת עוד את הגמגום של ישראל בין תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובעלת רצף טריטוריאלי, לבין התמיכה בהקמת מדינה מכותרת ומחולקת על ידי ישראל.