כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

"אל-איאם": ד"ר עבד אל-מג'יד סוילם: מו"מ על כל הסוגיות- להשאיר את בעיית הפליטים למו"מ עתידי

(18/10/2007)

כולנו יודעים כיום באופן טוב יותר מבעבר את נושאי המחלוקת, את גבולותיהם, את המרחק המפריד בין העמדות ואת היקף הנבדלות והניגוד זה מזה. באותו אופן, הכרת המחלוקות כיום מביאה אותנו להפריד בין עיסוק בסוגיות משניות לעיסוק בסוגיות ראשיות. אנו יכולים לתאר מה שאפשרי ומה שאיננו אפשרי, ויתר על כן ניתן לומר שמנסח (הסכמים) טוב יכול להעביר את הנושאים האלו לכדי רישומים גראפיים שיגדשו בצבעים ובסימנים את כל מפת העמדות של סך כל המחזה בו עוסקים בימים אלו.

במאמר השבוע שעבר אמרנו שישראל אינה מוכנה לדיון רציני בנושא אחריותה המדינית, החוקית והמוסרית לגבי אסונם של הפליטים הפלסטינים. עקב כך היא אינה מוכנה להכיר בזכות השיבה בעיקרון, ואין צורך לומר לגבי המוכנות למימוש הזכות הזו. הרחוק ביותר אליו מוכנה ישראל להגיע בעניין זה הוא הפיכת הזכות הזו לשיבה מותנית למדינה הפלסטינית (מותנית מבחינת השלבים הזמניים לפחות) והמוכנות "העקרונית" לדון במספר מקרים הומניטריים ללא כל חותם מחייב. כמו כן "הויתור" הזה עודנו רק בגדר רעיון, שאינו זוכה בישראל להצגתו כ"הגיוני". חיים רמון בעצמו הואשם בבגידה גדולה, למרות שבהבנות טאבה כבר התקדמו מעבר למה שרמון מכנה "שלב שלב".

אנו יודעים במעמקי ליבנו שמאזני הכוח, המחייבים את ישראל לקבל את שיבת מיליוני הפליטים הפלסטינים לבתיהם, אינם שונים באופן שורשי ממאזני הכוח, שעשויים למוטט את בסיסי ועמודי הטווח של המדינה הישראלית. אנו יודעים היטב כי עריכת הסכם שלום עם ישראל בצל המאזן הקיים ובצל העמדה הישראלית הרשמית- משמעה כי השיבה אינה מתאפשרת בטווח הזמן הנראה לעין ועפ"י מה שכלול בהחלטה 194, אך למרות כל זאת ישראל מחשיבה את עצם ההכרה בזכות השיבה כחורבן רעיון המדינה היהודית ואיום קיומי ישיר כלפיה. הרוב המוחץ של הישראלים סובר כי זכותה להסתכל באופן זה על הסוגיה, שכן משמעות ההכרה בזכות השיבה היא שישראל הנוכחית הינה רכוש משותף בין שני העמים וכי הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים הן רכוש פלסטיני בלבדי בהינתן מצב בו ישנה מדינה פלסטינית, וכי ההכרה בזכות השיבה הוא שם נרדף לעריצות הגורם הפלסטיני על כל פלסטין ההיסטורית בעתיד. האחראית הישירה על התפישה ההפוכה הזו רובצת על התנועה הציונית, על המדינה והמוסדות הרשמיים הישראליים, על מנגנון התעמולה, ההסברה והחינוך ועל התמיכה המערבית קלת הדעת בתפישה זו. "התודעה הקיבוצית" הישראלית, ואולי היהודית, עברה שכנוע שכלי ונפשי שחלחל לתוך תפישת התוקפנות, ההתרחבות והשליטה. הדיון אודות ארץ ישראל הגדולה וארץ ישראל "המצומצמת", המתקיים בצל תפישות מדיניות נוכח "עיגון" הזכות ההיסטורית המוחלטת לשלוט על אדמת פלסטין, היה, ועודנו, מרכז המחשבה הציונית, ואולי הוא מחריבה של זו, כל אימת שנמשך המצב, בו ישראל מנקה עצמה מהאחריות ההיסטורית, החוקית, המדינית והמוסרית לגבי כל מה שפגע בפלסטינים. התחמקות מאחריות זו היא המבוי הסתום ההיסטורי של מדינת ישראל.

מדיניות שריפת הספינה והבערת האש במבנה המדינה הוא אשר מעביר את היום מבלי לקיים את הדיון הרציני אודות פתרון הגיוני ל"נכבה" הפלסטינית, שכן התמשכות מצב אבדן ההכרה המדינית, המחשבתית והתרבותית הישראלית, הוא המסוכן במחלות, מהן סובל המבנה הישראלי. פה בדיוק מצוי מה שיסביר את "מכת החשמל" הפוגעת ב"תודעה הישראלית", עת דורשים הפלסטינים את זכותם לשיבה או כשהם דורשים את ההכרה בזכות זו כדי שיתאפשר הדיון על פתרון ישר או צודק או מוסכם.

בשל כל זאת נשאיר את נושא הפליטים כולו בצד, כל עוד ישראל אינה מוכנה להכיר בזכות השיבה, ועקב כך אינה מוכנה לפתרון מוסכם על בסיס הזכות הזו. אנחנו מצידנו לא יכולים לדון בפתרון מוסכם שלא יתבסס על ההכרה הישראלית בזכות זו, שכן תנאינו לגבי הפתרון יהרסו את "התודעה הציבורית" בישראל ויבלבלו את הנראטיב הישראלי, הנמשך מעל למאה שנה, ויחריבו את האגדה היהודית אודות פלסטין, הנמשכת מזה מאות שנים. לעומת זאת, הפיכת סוגיית השיבה וגימודה ל"מקרים הומאניטריים" של מיליוני אנשים, המחזיקים במפתחות בתיהם עד היום, היא החרבת התודעה הקיבוצית הפלסטינית לזכותם המעוגנת בשיבה לאדמתם, עליה חיו מזה אלפי שנים, או לפחות הכרה בזכותם זו ובאחריות לכל האסונות שפגעו בהם, כדי שנגיע לדיון על פתרון מוסכם. כיצד אני יכול באופן אישי להחשיב את היסטוריית פלסטין ככזו שהחלה מאז תחילת גלי העלייה היהודים אליה מהים ומהמדבר, למרות שמוצאי מכפר שהיה מרכז תרבות, אליו התקבצו חכמי דת, ושהוא מראשוני ישובי הקבע בפלסטין, שהולך אחורה 11 אלף שנה לפני הספירה ומספר אלפי שנים לפני הורדת הספרים השמימיים.

אין מקום במרחק הנראה לעין לגבש הסכמה על פתרון ללא ההכרה בזכות השיבה, ואין מקום למחיקת התודעה הקיבוצית של שני הצדדים ע"י משיכת קולמוס, אפילו לא אם העט הינה של הנשיא בוש בעצמו, לכן הרי הפתרון המציאותי והישים הוא דיון על פתרון שתי המדינות.

אם ישראל הייתה מוכנה להעביר את הריבונות לפלסטינים על השטחים, שכבשה ב- 1967, כולל את מזרח ירושלים; אם הייתה מוכנה להגיע להסכמה הדדית על גבולות המדינה הפלסטינית, וריבונותה של שטחה ומקורותיה; אם הייתה מוכנה להבטיח את הרצף בתוכה; כי אז הצד הפלסטיני יהיה חייב לדון בכל הסידורים והערבויות, שעיקרם להקל על ההגעה להסכם שלום מחייב עבור שני הצדדים, לחוזה של אי-התקפה, להכרה הדדית ולדו-קיום בשלום. ללא אלו, לא נגיע לעולם לאילו שהם הסכמים, ואפילו אם ננהל מו"מ 100 שנה, ולא ששה חודשים, לא נגיע לפתרון אחרי 100 שנה, ולא אחרי 20 או 30 שנה כמו שאומר אולמרט. ככל שתנסה ההיסטוריה לעכל את הקיפוח, היא תיילל כמו אדם נחנק ותיחנק בכל פיתול בדרך.

זכות השיבה, אם כן, אינה נתונה לסחר חליפין במהלך הקמת המדינה. זכות השיבה ניתנת לדחייה, אם לא ניתן לגבש הסכמה אודותיה. ישראל אינה זקוקה לנהל סחר חליפין זה, והיא יכולה לחיות ללא פתרון הבעיה. העם הפלסטיני לא ימות, אם ידחה פתרון סוגיית הפליטים. הוא יכול להשיב את תחיית זהותו הלאומית, ויוכל לחיות במסגרת הווייתו הלאומית. החשוב הוא שדחייה זו לא תהיה סיבה להיעדר הסכם. חשוב שדחייה זו לא תהווה צידוק להמשך מצב העוינות, התוקפנות והשליטה. חשוב שיוכלו ישראל ופלסטין להתקיים זו לצד זו בדרכי שלום, עד שתשתנה התודעה הקיבוצית בקרב שני הצדדים, ואז יתאפשר הדיון על יסודות חדשים לדו-קיום, לשיתוף פעולה ולהוקעת האלימות, ומי יודע, אולי תהיה החלטת החלוקה 181 הפתרון ההיסטורי היסודי לסוגיית השיבה או לאיזושהי סוגיה דומה. דחיית (הפתרון לבעיית הפליטים) היא אולי המפתח לפתרון האפשרי, שכן סוגיות הגבולות, האדמה, המים ומזרח ירושלים- עליהן נדון בשבוע הבא.