כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

ג'ואד אל-בשיתי, "אל-איאם": יסוד השלום בנאום בוש

(22/07/2007)

"יסוד השלום בנאום בוש" 

הנשיא בוש התחיל את נאומו בכך שהזכיר לעולם כי זה חייב לו חסד על כך שהוא היה נשיאה הראשון של ארה"ב שקרא להקמת מדינה פלסטינית "דמוקרטית" שתחיה לצד מדינת ישראל בשלום וביטחון; הבנתו את העובדה שמגיע לפלסטינים לחיות במצב חדש שאינו טומן בחובו "עוני" ו"כיבוש" היא שהביאה אותו לקרוא לכך לפני יותר מחמש שנים.

מעשה ראוי לציון זה איבד הרבה מתוכנו עבור הנשיא בוש; זאת מפני שבוש לא עשה דבר משמעותי, שיתיר לו לומר בנאומו שהוא הנשיא הראשון של ארה"ב ש"קרא" ואח"כ עשה מקריאתו מציאות אמיתית. כל מה שעשה בוש אחרי "הקריאה" אינו עולה על החתירה לאלץ את הפלסטינים, בסגנונות לא אחידים, להזניח את לב סוגייתם וזכויותיהם הלאומיות, לפני ולטובת השגתם את אותה המדינה "הדמוקרטית", שתחיה לצד ישראל בשלום וביטחון.

בוש הדגיש לפלסטינים בדבריו ובעשייתו כי כניעתם לתנאים שישיגו עבורם את אותה מדינה, שניתן לה עירבון ב"איגרת הערבויות" ששלח בוש לשרון, כלומר ויתורם על "פיקדון ערפאת", היא לבדה תאפשר להם להשיג מדינה "דמוקרטית ורודפת שלום".

אצל הפלסטינים גוברת מידת ההבנה כי "חמאס" הרעה מאד, הרבה מאד, להם ולסוגייתם הלאומית, כאשר ביצעה את מה שביצעה ברצועת עזה. אבל הפלסטינים אינם יכולים להשתכנע במה שרצה הנשיא בוש לשכנעם בנאומו, כשאמר: "הפלסטינים ערכו בחירות חופשיות ובחרו נשיא מחויב לשלום". זאת מפני שהם ערכו בחירות חופשיות ובחרו בהן פרלמנט, ש"חמאס" שולטת עליו; מפרלמנט זה נולדה "ממשלת חמאס", שבשל סירובה להיענות לתנאי הקוורטט, הבינו הפלסטינים שהם בחרו בחופש מוחלט ובאופן דמוקרטי פרלמנט וממשלה "שאינם מחויבים לשלום".

הלוואי שהיה הנשיא בוש אמיץ מספיק כדי להודות באמת, שארה"ב וישראל הן אלו שגרמו, בראש ובראשונה, לכך ש"אופציית השלום" איבדה את כוח המשיכה שלה עבור רוב הפלסטינים. הלוואי שהיה מוכן להודות כי כתוצאה מכך נתאפשר ל"חמאס" להשיג ניצחון גדול בבחירות, ניצחון אותו הפכו מנהיגי "השחרור השני (של רצועת עזה)" לתבוסה לעם הפלסטיני ולסוגייתו הלאומית.
הנשיא בוש צריך היה להודות בפני הפלסטינים כי ארה"ב נטשה אותם אחרי שבחרו בבחירות חופשיות נשיא שמחויב לשלום.

"הרגע הזה" עפ"י דברי הנשיא בוש, הוא "רגע האמת" ו"רגע הבחירה", בנוגע לכל הפלסטינים, כשרצועת עזה היא "הדוגמה השלילית" והגדה היא "הדוגמה החיובית". משמעות דברים אלו היא שהנשיא בוש גמר אומר לעשות מרצועת עזה דוגמא רעה כאמת מידה על פיה מנגד הוא הופך את הגדה לדוגמא טובה, כאילו הבחירה הפוליטית שהוא מייעד לפלסטינים נובעת מתוך ההעדפה בין מדיניות שהביאה למחסור בלחם ברצועת עזה למדיניות שהביאה לשובע בגדה המערבית.

כל עוד יאלצו הפלסטינים לעמוד מול עוד העדפות כאלו, כך יפחת עבורם הצורך לבחור את "האפשרות הנכונה יותר", שהיא הבחירה בין הסדר הקבע לו ערבה "איגרת הערבויות" (איגרת בוש לשרון) לבין הסדר הקבע לו ערב "פיקדון ערפאת". הנשיא בוש לא הזכיר במתכוון את שמו של ערפאת כאשר מנה את שמות גיבורי השלום.

"דוגמת עזה" תמשך כל עוד ימשיכו להשתמש בה ככלי לשכנע את הפלסטינים, שאם ימשיכו להתנגד להסדר הקבע לו ערבה "איגרת בוש לשרון", אז גורלם יהיה כמו גורל עזה.

ב"דוגמת עזה" אין דבר שיכול שלטון "חמאס" לעשות מלבד להתיר כניסה של סיוע הומניטרי לרצועה. אסור שהאסון המתקרב אל הרצועה יסתיים במוות של פלסטינים מרעב או מחלות.

טוני בלייר קיבל על עצמו את שיתוף הפעולה עם קית' דייטון בבניית "מוסדות המדינה (לפני הקמת המדינה)", כדי שפועלם, או משימתם, יהיה מה שיבטיח שהפלסטינים מילאו את התנאים להשגת "מדינת פלסטין הדמוקרטית, שתתקיים לצד מדינת ישראל בשלום וביטחון".

הפעולה הראשונה של שליח הקוורטט בלייר תסתיים בהגדרת "תכנית לבניית המוסדות הפלסטינים", שאחריה יגיע "המימון הבינ"ל". אחרי שתובטח הצלחת "התכנית לבניית המוסדות הפלסטינים", ניתן יהיה, על סמך דברי הנשיא בוש, להתחיל במשא ומתן רציני במטרה להקים מדינה פלסטינית.

אך האם יש בסיס למשא ומתן זה? אכן, ישנו בסיס, הבהיר הנשיא בוש והסביר חלק מהחשובים שבגורמי ומרכיבי המשא ומתן. ראשית, המשא ומתן צריך להביא להקמת מדינה פלסטינית "ברת קיימא ובעלת רצף טריטוריאלי", כלומר ש"מדינת פלסטין" תהיה מורכבת מ"חלקים", שיהיו מחוברים זה לזה.
שנית, אין מנוס מפתרון בעיית הגבולות ע"י שילוב בין קו ה- 4 ביוני 1967 לבין "העובדות החדשות", שלפיהן תספח ישראל (בהסכם עם הפלסטינים) חלקים משטחי הגדה המערבית (ומירושלים המזרחית, או את ירושלים המזרחית כולה). דבר ההסכם על "הגבולות החדשים", או על "תיקוני גבול", שיושג דרך מו"מ מדיני דו-צדדי, ייזקף לזכות שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני.
שלישית, ב"סופו של עניין" ניתן יהיה להגיע להסכם על הסדר קבע לבעיות האחרות, כמו סוגיות "הפליטים" ו"ירושלים".

אם הנשיא בוש רוצה ש"מדינת פלסטין" תהיה "דמוקרטית ורודפת שלום", ואם הוא רוצה שארה"ב תעמוד בהתחייבותה להגן על ישראל, המתוארת על ידה כ"מדינה יהודית ומולדת לעם היהודי", אז הוא למעשה אומר שאזרחיה הערבים-פלסטינים של ישראל לעולם לא יהיו חלק מאותה מדינה אלא תוך העדפה של "הדמוקרטיות וההומאניות שלה בלבד!".

הנשיא בוש לא קרא בנאומו, לפחות עד כה, ל"קיום מפגש בינ"ל בסתוו הקרוב"; הוא אמר כי "יזמן" מפגש זה. אך למי יאפשרו להשתתף? על שאלה זו השיב בוש: "לפגישה זו יגיעו נציגי המדינות שתומכות ברעיון שתי המדינות, מגנות את האלימות, מכירות בזכות הקיום של מדינת ישראל ומתחייבות כלפי הסכמי העבר. שני הצדדים העיקריים בפגישה זו יהיו הישראלים והפלסטינים. באשר לשכניהם- ישתתפו בפגישה רק אלו שימלאו את התנאים הללו. רייס תעמוד בראש הפגישה הזו בהוראת הנשיא בוש. בפגישה ידונו לגבי מידת מילוי משימת "בניית מוסדות פלסטינים", ולגבי מה שניתן לעשות בנושא זה. כמו כן ידונו במה שניתן לעשות מבחינה דיפלומטית כדי לתמוך בשני הצדדים (הישראלי והפלסטיני) במשא ומתן הדו-צדדי שלהם, בדרך לעשות "את שביכולתנו כדי לצעוד קדימה במישור שיביא בסופו של דבר להקמת המדינה הפלסטינית". הנשיא בוש לא שכח להזכיר בנאומו את "יוזמת השלום הערבית", ותיאר את חידוש מחויבותן של מדינות ערב כלפי היוזמה בועידת ריאד כ"צעד רצוי ראשון", באומרו כי מן הראוי שמדינות ערב כעת "יבנו על בסיס היוזמה"; אבל איך? בוש השיב: "דרך כך שיגנו באופן מילולי את מכחישי קיומה של ישראל, דרך הפסקת ההסתה לשנאת ישראל באמצעי התקשורת הרשמיים שלהן, ודרך כך שנציגיהן ברמת השרים יבקרו בישראל".

כדי שיבינו הערבים את המסגרת החדשה של מאמצי השלום, אמר הנשיא בוש והבהיר שכל המאמצים והשתדלנות הללו הינם רק חלק מכלל; "כלל" זה הוא המצב בו "כוח המתונים" יגבר על "כוח הקיצונים" ברמה האזורית, בבחינה זו ש"מדינת פלסטין הדמוקרטית ורודפת השלום לא תהפוך לחלק מהמציאות אלא אחרי, ובזכות, הצלחת "כוח המתונים" בהנחלת תבוסה ל"כוח הקיצונים" במזרח התיכון כולו.
"פתרון" זה, עבורו יזמן הנשיא בוש כינוס פגישה בינ"ל בסתוו הקרוב, יתבסס על עקרון "הגדה המערבית תחילה", ו"הנורמליזציה תחילה!".