כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

מהנד עבד אל-חמיד, "אל-איאם": שתי וועידות וסתוו אחד

(30/10/2007)


שתי וועידות וסתוו אחד 

(תרגום- מטה יוזמת ז'נבה)
ההזמנה שיצאה ע"י וועדת ההכנה ל"וועידת דמשק", מוסרת כי מטרת וועידה זו היא: "סיכול הקונספירציה לחסל את זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני; לציין את הדבקות בזכות השיבה, בהמשך ההתנגדות תוך החשבתה כסוג המאבק העיקרי; למען ציון האחדות הלאומית תחת מסגרת אש"פ על בסיס העקרונות הלאומיים והבנייה מחדש; דרישה מהגורמים הפלסטינים והערביים שלא לתת כיסוי לקונספירציה האמריקאית ולתוקפנות הציונית".

התומכים ב"וועידת דמשק" סוברים כי "עצם השתתפות אש"פ באנאפוליס מהווה חציית הקווים האדומים ולקיחת חלק בתכנית חיסול".

בגבולות הדברים שנכתבו בנוסח ההזמנה ל"וועידת דמשק" ובגבולות מה שמנסר מאבו מאזן ומחברי צוות המו"מ הפלסטיני, אין מחלוקת בסיסית בסוגיית הפליטים, אין מחלוקת לגבי מעמדו של אש"פ כמסגרת מאחדת של הזכויות והאחדות הלאומיים, ואין מחלוקת בנושא הרפורמות. עניין ההתנגדות כסוג מאבק עיקרי נמצא במחלוקת בין נואמים. נושא זה אינו נתמך בפועל על הרוב המוחץ של המשתתפים. אלו שתומכים בהתקוממות אינם תומכים בדרכי התקוממות בפועל, בעיקר אחרי שמדינות ערב אסרו על ההתקוממות והמאבק המזוין נפסל מבחוץ אחרי שמדינות ערב כולן בחרו ב"שלום" כבחירה אסטרטגית, ופסלו את הבחירה המזוינת. כתגובה להתפתחויות הפך סגנון ההתקוממות הראשי לאינתפאדה עממית, למאבק ציבורי ולמרי אזרחי, יחד עם שמירה על זכות ההתנגדות לכיבוש ולתוקפנות. הפלגים העיקריים, כולל "חמאס", התחייבו על "הודנה" ועל עצירת פעולות התגובה, להוציא את פעולות הג'יהאד האסלאמי. בהסתמך על כך הרי שהדיון אודות ההתנגדות כסוג מאבק ראשי אינו מציאותי.

"מסמך האסירים", שיצא מכותלי בתי הכלא בישראל, "מסמך קהיר", מצע ממשלת האחדות הלאומית ומטרותיה המוצהרות של "וועידת דמשק", מדגישים כולם כי אין מחלוקת עקרונית בין הקטבים הפוליטיים. אין כל מחלוקת שמניחה כוח פוליטי אחד בתעלת הכיבוש, כמי שמשתתף בפעולת חיסול הזכויות הלאומיות, וכוח פוליטי אחר בתעלה הלאומית. לו הייתה המחלוקת ברמה כזו, הרי שהיה מתרחש פילוג בשורות העם והייתה מתפרצת מלחמת אזרחים.

ישנם כאלו שעודם עוסקים בהטחת האשמות ובהפרחת סיסמאות ללא אבחנה, באופן המהווה בגידה בשלב ההתחלתי. לשלב התחלתי זה חסר קנה מידה אובייקטיבי שיגדיר מהי תמיכה בלאומיות ומהי בגידה. על פי המצב בו היינו אתמול, ישנו צורך להשתמש בקנה מידה באופן שישתלב עם הידיעות והנתונים ועם כיבוד ההיגיון לכל הפחות.

אם ההנהגה הפלסטינית לא תסכים או אפילו לא תוכל להציע ויתורים בוועידת אנאפוליס, מה יהיה תפקיד וועידת דמשק?! אם ההנהגה תהיה חשופה ללחצים מצד ארה"ב וישראל להצגת ויתורים מצדה, האם הלחץ על ההנהגה יחזק את עמידתה האיתנה במשא ומתן או יחלישה? תראו לנו אתם מה נדרש- אתם מתנגדים לוועידה, למו"מ ולהסכמים, וחלק מכם מתנגד להחלטות האו"מ, ולא מסתפק בכלל הזכויות כתחליף. אמרו לנו מהי הדרך לכך, ומהי האסטרטגיה וכיצד ניצור מאזן כוח שיכול לתרגם את המטרות ולהשיב את הזכויות. אם העמדה חותרת רק להשקטת המצפון, הרי שהיא עמדה פרטית ומכובדת, אך כזו שאינה שייכת לפעולה המדינית. אם עמדה זו היא סוג של התנגדות והימנעות, אז זהו סוג התנגדות שלילי, שמשרת את האסטרטגיה הנגדית, שמסייעת לכיבוש ליישם את תכניתו על פני השטח ולפרק את יסודותיה המכוננים של עצמאותנו.

ישנם מי שקוראים לחכות לתבוסה המקיפה של ארה"ב בעיראק ובאזור, ומחכים שאיראן תצטייד בנשק גרעיני, שישווה את מאזן הכוח, שאחרי כן ניתן יהיה להפעיל לחצים על ישראל כדי שתיסוג מהשטחים הפלסטינים והערבים ללא מגבלה או תנאים או הסתמכות על הבטחת אחמדינג'אד "לשחרור פלסטין כולה ושליחת הציונות לארצות אחרות". ישנו מי שחושב כי תבוסת ארה"ב במימדים הנוכחיים שלה מספיקה עבורנו לכפות את תנאינו. אלו חושבים שתבוסת ארה"ב החלקית או המלאה בעיראק ובאפגניסטאן תחליש את הכיבוש הישראלי ועקב כך תשים אותנו בתוך תנאים מדיניים ותנאי מו"מ עדיפים יותר. אבל זה לא יסתיים באופן ספונטני. היסוד החשוב בתפישתם של אלו הוא הקונטכסט בו הובסה אמריקה, סוג ההתקוממות המנצחת וקיומן של אסטרטגיה ובריתות אמיתיות. במצב הנוכחי ההתנגדות בעיראק מעורבת במלחמה בין אסכולות, עדות ושבטים, שהחזירה את עיראק לאחור. ישנן בריתות בהן הצד החזק משתמש בצד החלש כאמצעי לחץ טקטי לשיפור תנאיו. מצב זה מסייע בידי המדינה הכובשת בעיראק להתחמק ממה שמתחייב ממנה, ובראשו הפעלת לחץ על ישראל.

או התחייבות ארה"ב כלפי תנאינו להשתתפות בוועידה, או ההמתנה הינם לשון ההתנגדות. התחייבות ארה"ב עודנה בלתי אפשרית כיום, בשל כך שעוד לא השתמשנו בנשק הלחץ על האינטרסים האמריקאים ואיום כלפיהם. ההמתנה נשארת האפשרות היחידה הקיימת, המתנה לאיראן וסוריה או המתנה להכרח ההיסטוריה ולאוטופיית השינוי המהפכני. לרוע מזלנו, האסטרטגיה הישראלית רוצה בהמתנתנו, מפני שהיא בוחרת בפתרון החד-צדדי, שכן הפתרון הישראלי הוא משטר "אפרטהייד" שמבודד אותנו לקנטונים ולאיים מבודדים זה מזה, ומצויים במסגרת של אחיזה ביטחונית, שיכולה להטיל את המגבלות הקשות ביותר, כפי שמתרחש כיום בעזה, במזרח ירושלים ובצפון.
ישראל, על סמך צוות המו"מ שלה, ממשלה והאופוזיציה שלה, לא רוצה שהוועידה תשיג משהו. אין בכוונת ישראל להציג הסכם קבע. ממשל בוש רוצה בנוכחות שיכולה להמחיש קיטוב בינלאומי, ערבי ואסלאמי סביב הסוגיה הפלסטינית כדי לדון בפתרון ללא פתרון. סוריה ואיראן משתמשות בקלף הפלסטיני כדי להציג משוואה למול לחצי ארה"ב בתיק הגרעין האיראני ובתיק הלבנוני. האם עלינו להשתתף בוועידה ולהיכנע למה שרוצות ארה"ב וישראל? בהחלט לא. אם יפנה איזשהו צד פלסטיני לקבל את הפתרון הישראלי- האמריקאי, הרי שבעל בריתו יהיה הבידוד המוחלט, במקרה כזה יתקיימו עשרות וועידות שיביעו את רצונו ואת האינטרס של העם הפלסטיני.

האם החרמת הוועידה היא הפתרון? מה מחיר ההחרמה? האם השתתפות בוועידה, התנגדות לתנאי הישראלים והצגת הדרישות הפלסטיניות של "עקרונות היסוד הלאומיים" הוא הפתרון, ומהו מחיר הסירוב? האם יחזור על עצמו מה שארע בקמפ דייויד? הבחירה המציאותית תהיה השתתפות בוועידה, הצגת הדרישות הפלסטיניות, חשיפת המרמה הישראלית והצעה לקיים וועידה בינלאומית בעלת סמכויות מלאות תחת קווי היסוד של הלגיטימציה הבינלאומית.
מדוע שלא יכנס העם הפלסטיני למערכתו באופן עצמאי, בהסתמך על דרישותיו הלאומיות, הרחק ממחוזות הקיטוב הבינלאומי והאזורי, בהסתמך על התמיכה נטולת האינטרסים, ודרך ההתחזקות היסודית דרך המהלכים העממיים נגד הפרדת עזה והמצור עליה, הזדהות עם זכויות האסירים והדרישה עבורם לחופש, התנגדות לגדר ההפרדה הגזענית, ייהוד מזרח ירושלים והתוקפנות היומית. הדבר אפשרי דרך כך שהחוץ יחדש את מאבקו הדמוקרטי ע"י מערכה של החרמת הסחורות הישראליות והחברות שתומכות בבניית הגדר, ברשתות הדרכים ובהתנחלויות, וסדרך ביצוע רפורמה בקרב המוסדות, ההתאחדויות והאיגודים למען השבת החיים הדמוקרטיים.
במסגרת זו ניתן והכרחי להעביר ביקורת על דרך המו"מ, דברי הנושאים ונותנים וצוות המו"מ, שנשאר במצבו, ולא השתנה לאורך עשור וחצי. ניתן לגבש רעיונות, להציע הצעות וניתן לפקח על התהליך ולהתערב בזמן המתאים.