כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

האני אלמצרי, "אל-איאם": דיון פלסטיני על אפשרויות להתקדמות מול ישראל

(13/05/2008)

צעד לכוון מציאת התקרבות מחדש

למשך יומיים התנהלה ועידתה השנתית השניה של מכון "בדאיל" (חלופות), עם נוכחתם של מאות פוליטיקאים, אנשי רוח, אקדמאים ופעילים חברתיים, תחת הכותרת: "המו"מ וההתנגדות: דיון על התקרבות חדשה".
כפי שעולה מהכותרת, וכפי שמתברר לכל עין, הרי שכוונם הכללי של משתתפי סדנאות ההכנה, שנערכו ברבים ממחוזות הרשות הפלסטינית, ובעיקר בעזה, הביא לכך שהושמעו בועידה הערות מהותיות לגבי המו"מ המתנהל, ולגבי ההתנגדות המתנהלת. הדבר מחייב בדיקה עיונית עמוקה ואמיצה על מנת להפיק את הלקחים והמסקנות. אי לכך ניתן לומר בבטחה כי ההמלצה הבולטת ביותר שיצאה מהועידה היא הקריאה למצוא דרך לקרב מחדש בין הצדדים.

המו"מ לבדו אינו יכול להביא לסיום הכיבוש, ויתר על כן הוא משמש ככיסוי לפעולות הכיבוש, תוקפנותו, והפוליטיקה שלו השואפת ליצור עוד עובדות ולהנציחן, תוך כדי הפיכתן לפתרון היחיד האפשרי בפועל.
אסטרטגיית ההתנגדות למו"מ כולו, הן מבחינת העיקרון או מבחינת הצבת תנאים בלתי אפשריים שיש לקבלם על מנת להשתתף בו, כלומר אסטרטגיית ההסתמכות על ההתנגדות המזוינת כאפשרות היחידה, נחשבת אסטרטגיה הרפתקנית שיש בה כדי לבודד את הסוגיה הפלסטינית בכל הרמות: הערבית, האזורית והבינלאומית. כמו כן אסטרטגיה זו תקל על ישראל לכפות את הפתרון שלה היות ומאזני הכוח לטובתה.

ההתקרבות מחדש תתבסס על שילוב בין מו"מ יעיל לבין ההתנגדות המועילה, כלומר התנגדות עממית ביסודה. עיקר העניין הוא שהמו"מ וההתנגדות הינם האמצעים היחידים ליישום אותן מטרות. אין התנגדות ללא אופק מדיני, כפי שאין מו"מ ללא מאזני כוח, שיאפשרו ליישם את המטרות הלאומיות. השאלה אינה עוסקת בכישרונם או היעדר כישרונם של הנושאים ונתונים, אלא מידת יכולתם להשיג את מטרות עמם בצלה של סביבה מתאימה ומאזני כוח שיכולים להשיג מטרות אלו.

מתוך ההתקרבות החדשה אנו מוצאים כי קיימת אפשרות לעצירת המו"מ כחלק בלתי נפרד מאסטרטגיית המו"מ. כל מו"מ שיכול להימשך, יכול גם לעצור לתקופת מה כמחאה על סוגיה כלשהי, או כסוג של טקטיקה. תיתכן גם אפשרות של הפסקה של מהלך המו"מ מתוך ההבנה כי אי אפשר להמשיכו בכל מצב ובכל נסיבות. לא ניתן להמשיך במו"מ כאשר נזקיו גדולים יותר מתועלתו, וכאשר המו"מ משמש לכיסוי התוקפנות, עיבוי ההתנחלויות ודברים נוספים.
להלן המלצות הועידה בנוגע לגורמים האסטרטגיים החדשים והחילופיים למו"מ:
1. פעולה לשינוי התהליך, אותו התחילה ארה"ב. שימת דגש על אחריות הקהילייה הבינלאומית, ובייחוד האחריות התמידית של האו"מ, והדגש על כך שדרישות העם הפלסטיני הן דרישות טבעיות.
2. פעולה להנחת יסוד פוליטי נכון דרך שמירה על ליבת המאבק והבלטתו תמיד כל עוד קיימים כיבוש והתנחלויות. נקיטה בפעולה פסקנית האומרת כי אין שלום ואין מו"מ עם ההתנחלויות.
3. קביעת המסגרת הסופית של ההסכם ראשית לכל, תוך התבססות על פתרון של שתי מדינות על בסיס גבולות 1967. עקרון זה קורא לוותר על התחליפים, שאינם יכולים אלא למוטט את העמדה העקרונית, המקבלת ביטוי ב"מפת הדרכים", בהבנות המשותפות עליהן הוסכם בועידת אנאפוליס, ובהכרח שני הצדדים להסכים על המסגרת הסופית של הסכם הקבע לפני הכניסה למו"מ (על הפרטים והיישום). דבר זה משמעו יציאה מהתהליך הנוכחי ושיבה לתהליך חדש על יסוד מה שנאמר בסעיפים הקודמים.
4. שינוי המנגנונים, בעיקר את מנגנון הקוורטט, ודבקות בתפקיד האו"מ. יש לתת למו"מ אופי לא מקומי, באופן בו יוכלו גורמים בינלאומיים לצפות במהלכיו ולעקוב אחר התפתחויותיו, ובאופן בו הנושא ונותן הפלסטיני לא ישדד על ידי הישראלי, בעודו מנהל מו"מ תחת שלטון ישראל. מדוע שלא יועבר המו"מ לחו"ל?
5. על הפלסטינים לדאוג לכלים הדרושים לניהול מהלך המו"מ דרך צוות מו"מ שיהיה מקצועי, נאמן ובעל ידע טכני, ושיהיה רחוק מהשפעה של אג'נדות פוליטיות.
6. חיזוק הקלפים להפעלת לחץ, בראשם גיוס האזרח והשגת השתתפות רחבה, פעילה ופרוגרסיבית של התנגדות בדרכי שלום לכיבוש, להתנחלויות ולגדר. כמו כן יש להפעיל לחץ מדיני אמיתי על ישראל תוך שימוש בכלי החוק, בעיקר פסיקות בית המשפט העליון.

הועידה הגישה המלצות לגבי האפשרויות החילופיות:
א. יש לומר לאנשים בכנות את האמת כי המדינה לא תקום בקרוב. הגבולות המוצעים למדינה, במאזן הכוח הנוכחי, אינם עולים על 50% משטח הגדה. התקרבות להשגת החזון הפלסטיני למדינה לא יתרחש, אלא אם יתרחשו שינויים במאזניי הכוח שיתירו את הדבר. לאור זאת, יש לקיים דיון מחודש במנגנון, הוא הרשות הפלסטינית, שנוסד לטובת מטרה מוגדרת. הרשות אינה יכולה להמשיך במצבה הקיים, אם יתגלה כי המטרה לשמה נוסדה הינה מטרה רחוקה. במסגרת הדיון על עתיד הרשות, הרי שהמינימום אותו יש לעשות הוא לדון מחדש על תפקיד ומבנה הרשות, באופן שיסיים את המשך המשחק באשליית המדינה, ושיסיים גם את המאבק הפנימי על הרשות, מבלי שהדבר יפגע בהכרח לשמור על מבנה שמסוגל להמשיך בניהול ענייני החברה הפלסטינית תחת הכיבוש. תהליך זה מחייב ליצור דבר מה פלסטיני חדש, שאולי לא יגיע לגבול פירוק הרשות, אך הוא לא יאפשר לה להישאר במתכונתה הנוכחית. משמעות הדבר היא ששחרור תפקידים מסוימים מידי הרשות והעברתם לאש"פ תהיה מהלך מתאים בשלב ההמשך של תהליך השחרור הלאומי.
ב. ממה שנאמר קודם מתחיב להירתם לתהליך בניית התנועה הלאומית הפלסטינית מחדש, ראשית כל דרך בנייה מחדש של אש"פ כחזית לאומית רחבה, כיסוד לאומי עליון וכמייצג העם הפלסטיני בכל מקומות הימצאו. הדברים נאמרים מאחר שהרשות בלעה את אש"פ וכמעט "גמרה עליו". מאחר והרשות הינה תחת כיבוש, שם העירוב הזה גם את אש"פ תחת הכיבוש, מאחר ורוב מנגנוניה ממוקמים בגדה וברצועה.
ג. הוכח כי המדינה העצמאית היא סיסמא יותר מאשר היא תכנית. היא סיסמא שלא מאפשרת מאזני כוח אמיתיים. ניתן לשמר את סיסמת המדינה כסיסמת מאבק שעולה בקנה אחד עם המצב הבינלאומי ולא מנוגדת אליו. יש לפעול לתיקון התשתית הארגונית כדי שתתאים לאומדן זה, באופן שישיב למאבק הפלסטיני את אופי השחרור הלאומי שלו. לכן על הפלסטינים לדגול בעמדה על פיה המדינה אינה האפשרות היחידה. צריכות להיות מספר אפשרויות שניתן יהיה להניחן על השולחן באופן זה או אחר.
ד. מאחר והמדינה העצמאית לא תקום בקרוב דרך המו"מ, ויתר על כן מלאכת הקמתה מצריכה שינוים מהותיים במאזני הכוח, הרי שהדיון על המו"מ והשלום כבחירה אסטרטגית הופכים לדבר מזיק מאד.
המטרה נשארה להשיג שלום, אך הבחירה האסטרטגית היא בעצמאות, בשחרור ובצדק. אופציה זו נותנת לנו את החופש לבחור כל דרך של התנגדות לגיטימית. משמעות הדבר היא שכל סוגי ההתנגדות, באופן הכולל את הסוג המזוין, צריכים להיות מונחים, ויש להשתמש בהם כשיגיע זמנם.