כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו

רג'ב אבו סריה, "אל-איאם": ישנה הזדמנות

(08/07/2008)

רג'ב אבו סריה כותב על כך שפלסטינים רבים מצפים לבשורה טובה מביקור אבו מאזן בדמשק. הוא טוען כי אילו הייתה מתבצעת הכנה טובה לביקור זה, הוא היה מהווה את תחילתו של שיח לאומי פלסטיני כולל, בהתאם למסגרת המתאימה, שהיה מביא לתיקון השבר ופיוס פנים פלסטיני. המהלך יכול היה גם לחזק את מעמדה של דמשק.
אבו סריה טוען כי עצם הביקור יוצר איזון, שהיה חסר אצל המדיניות הפלסטינית הרשמית, איזון שכן התקיים בשנים קודמות. איזון זה מתבטא בהשתייכות הפלסטינים לציר אזורי, הקרוי "הציר המתון", בזמן בו המדיניות עושה "כל שביכולתה" כדי להחזיר נתח גדול ככל שניתן מזכויות הפלסטינים, אותן עושק הצד הישראלי. אבו סריה מסביר כי ניתן היה ל"תיקון פוליטי" זה שמוביל אבו מאזן להשתקף באופן חיובי על המצב הפנימי, לו היה נלמד השיעור בצורה טובה יותר. כלומר, צריך להתייחס אל המהלך באופן אסטרטגי, ולא כאמצעי לחץ טקטי, או כמהלך פוליטי שנובע מסיבוכי השעה.
למרות זאת, יתכן כי קיימת עדיין הזדמנות, בהתחשב בכך שהציר האזורי מהצד האחר הכיר במעמדה של סוריה, ובחשיבות דמשק, לא רק בהיותה מקום מושב ראשות הליגה הערבית, אלא בשל השפעתה על "התיק הלבנוני" ובשל הכרזת ישראל על מוכנותה לפתוח במו"מ ישיר עם סוריה שבסופו יוחזר הגולן.
אם לשים לרגע בצד את מטרות ישראל המסתתרות מאחרי הטקטיקה הפוליטית, טוען אבו סריה כי המטרות הפלסטיניות מאחרי מהלך השבת דמשק למעמדה כשחקן פעיל נובעות ממקום אחר, היות והרשות נלקחת בחשבון ברמה האזורית כנושא העומד בזכות עצמו. בנוסף לכך אין לה אינטרס, אפילו לא במו"מ, להציע "ויתורים" לפני שיגיע המו"מ לסופו.
יתכן כי פן אחד של מדיניות זו היווה את אחת מהסיבות לחולשה הפלסטינית במו"מ, שהביאה את הישראלים לדבוק בסגירת הדלתות בפני הנושא והנותן הפלסטיני, שלא הצליח אפילו להביא לידי ביטוי את הפלורליזם הפנימי, בעיקר כשהנושא והנותן נתפש כמי שמייצג את כלל הפלסטינים ולא רק צד אחד מהם. מעמדה של דמשק עולה ודלתה רומזת לאפשרות לערוך פיוס פנימי, ולתקן את המצב הפלסטיני במהלך החודשים הקרבים.
אבו סריה מציין את צרפת בהקשר של דבריו של ניקולא סרקוזי בירושלים, שאמר כי יש חשיבות עליונה בשימת הדגש על הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, וביצירת איזון אמיתי במדיניות הבינלאומית שתאזן את הנטייה האמריקאית כלפי ישראל, בשל הסתבכותה של ארה"ב באש מאבקי האזור במקום לפתור אותם אחרי שכבשה את עיראק.

אבו סריה סובר כי בתקופה הקרובה יתקדם הפיוס הפנים פלסטיני דרך הצגת ויתורים ברמה הפנים פלסטינית, באופן בו אף צד לא ייתפש כמי שחורג מעבר לאינטרס הלאומי. אבו סריה מדבר על הצורך להימנע ממה שהוא מכנה "ויתורים שליליים" לטובת ישראל, ועל הצורך להשיג ויתורים פנימיים תוך הסתמכות על "ברית" עם צירים חיצוניים, שיגנו עם הזכות הפלסטינית.
אבו סריה טוען כי ידוע לכל שישראל היא המעוניינת לשמר את מצב הפילוג הפלסטיני על כנו. הישראלים מעדיפים לנהל מו"מ עם צד פלסטיני מעורער פנימית, וכל הטענות הישראליות האומרות כי ההפך הוא הנכון הינן אשליה והטעייה. לטענתו, התשובה על ההתעקשות הישראלית צריכה להיות דרך עריכת ויתור פנימי, כדי שיוכלו הפלסטינים להוציא מישראל יותר ויתורים לאחר מכן.

אבו סריה מתייחס לדרך ניהול המו"מ המוצלח, ומסביר כי הנושא והנותן הטוב, לפי המודל הוייתנאמי, מנהל מו"מ בעודו משתמש באמצעי לחץ, שכוללים סוגים שונים של התנגדות ועריכת בריתות שמחזקות את היכולת העצמית. זה מה שהדגישה מדיניות ממשלות ישראל בעבר, שלא הציעו ויתורים, אלא תחת איום באופציה הגרועה ביותר. אפילו קמפ דייויד של הסכם השלום עם מצרים הגיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

אבו סריה טוען כי אין מנוס מלהפוך כל אבן, ואין מנוס מלדפוק על כל דלת סגורה. זה שעומד בראש הפירמידה הפוליטית לא יכול להרשות לעצמו ייאוש, בעודו בודק מה יוציא את עמו מהמבוי הסתום הנוכחי שלו. יאסר ערפאת התנסה בכך כששב מקמפ דייויד בשנת 2000 על מנת לשחרר את יכולות עמו הצפונות בתגובה על אי-הגעה להסכם במו"מ כשמולו עמדו אהוד ברק וביל קלינטון.
האינטרס של כל פלסטיני הוא לנהל מו"מ רשמי שמקבל את כל הגיבוי, ושדרכו ניתן להוציא משהו מהישראלים. כמו כן אין זה אינטרס של הנושא והנותן לפעול בהיותו מייצג חלק מהפלסטינים בלבד, היכן שהוא יכול להביא נימוקים שישנה אופוזיציה לויתורים הכבדים בזמן בו נעשה ניסיון לשמור על הזכויות מצד אחד, ומצד שני להפעיל לחץ על הצד הישראלי.

הבעיה, לדעת אבו סריה, טמונה באופן ניצול הפלורליזם הפוליטי, ואפילו של המחלוקות הפנימיות. על אף השיבוש המדיני הקיים, עדיין ניתן להשתמש באיום על "פירוק הרשות" כדי להפוך את השולחן על ראשי הישראלים, שעדיין אחרי 14 שנים של מו"מ מתכחשים לזכויות הפלסטיניות הפשוטות ביותר, בראשן הנסיגה מהגדה המערבית.

קיימת הזדמנות, שהינה אולי אחרונה, לבדוק את כל הדלתות, ובראשן דלתה של דמשק, הנראית כמפתח עבור המצב. קיימת הזדמנות לכל הפחות להצעת תמונה לפתרון בעיות האזור, שתונח על שולחן הנשיא האמריקאי הבא, אחרי ארבע כהונות נשיאות שכשלו להשיג את השלום.