כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו
<< חזרה לרשימה

מושב הערב: נאום נשיא המדינה, מר שמעון פרס

מר גדי בלטיאנסקי:

ערב טוב. אדוני נשיא המדינה, מר שמעון פרס. חברי הכנסת, יוסי ביילין, אבשלום וילן, יוחנן פרסנר. שגרירים, חברי הסגל הדיפלומטי, אורחות, אורחים, מכובדי כולם.

אנחנו כאן הערב, אדוני הנשיא, לאחר יום דיונים בעיני מרתק, בעיני הסובייקטיביות. אני מניח שאין עיניים אובייקטיביות, ולפני חצי יום נוסף מחר, כשאת שני הימים האלה ארגנה יוזמת ז'נבה כדי לדון, להחליף דעות עומדות בנושא התהליכים שמתחייבים מהצהרת אנאפוליס. תהליכים מבניים, קונספטואליים, מעשיים, שנובעים מהמדיניות המוצהרת של הממשלה לחתור ולעשות כל מאמץ להגיע להסכם ישראלי-פלסטיני בתוך שנה.

בעוד דקות אחדות חבר הכנסת יוסי ביילין יעלה לכאן ויזמין את נשיא המדינה לשאת את דברו. אני רק רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לכבוד הנשיא על הגעתו לכאן, ואם יורשה לי אני מודה לא רק, ואולי לא בעיקר, משום הכבוד הנשיאותי שהוא מעניק לנו, אלא בגלל שאני חושב שבמדינת ישראל, כמו שאי אפשר לדבר על שמעון פרס בלי לחשוב על שלום, אי אפשר לדבר על השלום בלי לחשוב על שמעון פרס.

לא רק בישראל מדברים על שלום וחושבים על שלום באזורנו גם בעולם, ויש גופים חשובים ואנשים טובים שעוסקים בכך. אני רוצה להזמין את אחד האישים האלה, שעשה חייל כאיש עסקים וכיזם עסקי, וגם בפועלו הציבורי, שמתבטא בין היתר בהובלה, בשותפות להנהגה ובחברות בהנהלה של Israeli Policy Forum, IPF, ארגון יהודי-אמריקני מוביל. ואני שמח להזמין לכאן לדברי ברכה את מר ג'ים ווקר, בבקשה.

Mr. Jim Walker:

Thank you very much. Mr. President Peres, distinguished guests, members of the Knesset, on behalf of IPF, I am very honored to be here to participate in this conference, and I am also in a great position speaking out of the President, because you are stuck with me, but I promise I'll keep my comments brief. After hearing from the speakers today I am very encouraged for three reasons: the involvement of the leadership of government officials, number one, especially given some recent events; number two – acknowledgement that I read in a speech of Prime Minister Olmert, given just after an Annapolis which I'll read briefly the remarks, and then last and the most important for me, is the direct involvement, of different members of leaders of the American Jewish community. I am here with Peter Joseph, the Chair of IPF, and there is a great group of people who are very interested in becoming engaged over the next ten to twelve months here directly and we are determined to make it different.

I guess first on the leadership, this past week with the U.S. President here to me that is a direct statement about how important it is for the U.S. to stay involved and with the leadership that’s been exhibited here in Israel as well as on the Palestinian side, I hope that that continues in a determined way over the next 12 months.

Next on the emotional side I want to just briefly and I apologize to those that have heard this before, but Prime Minister Olmert gave this speech at Annapolis in November, and there were some words that were very important and different that I heard which I look at as a very significant step in these negotiations. He said, and this is about the middle of his speech, "I wish to say from the bottom of my heart, that I know and acknowledge the fact that alongside the constant suffering which many Israel have experienced because of the history, the wars, the terror and the hatred towards us, a suffering has also been part of our lives in our land, your people have also suffered for many years and some still suffer." I am not going to continue, but then there was more detailed acknowledgement of the suffering on the part of the Palestinians.

That’s very notable to me, because I think when you take the emotions out of the negotiations they become much easier, at least I know that from the business world, and all of the complex transactions that I've worked on. So to me that was very significant.

Last and again what's most important, the different type of involvement from the American Jewish community. I work with obviously Peter, but Seymour Reich and Marvin Lender and others, who had become very interested in making this a priority, this conflict and the resolution to it, within the United States, and we have reached out to people in congress, we've been here for days of meetings and I expected those will continue, and our involvement will just increase over time. IPF for some quick background, and the organization was founded in 1993, and it supports a pragmatic view to the conflict resolution, one that I believe will gain traction over the next year.

Two examples of the work that we've done recently, we had a call with Prime Minister Olmert on the eve of Bush's trip to voice support of the American Jewish community in his plans, that’s something that IPF initiated, it did include other members of the American Jewish community, but we will continue to do events like that.

In December we had a dinner with Vice Premiere Ramon, who was our speaker and gave a very bold and passionate speech. One that was well attended and we will continue to do more of those types of events.

Last, and this is directed towards the negotiators here, just a few suggestions from the business community on I think some tactics that or strategies that may be useful in the months ahead. Number one: acutely tuned into the momentum of the process, this conference is an example I think of keeping the momentum going from Annapolis and other events and it preempted a lull which would have allowed nay-sayers and skeptics to take away some of the progress that has been made, so Yossi and Nimrod I think you are way ahead of the game on this, and IPF will do what we can to continue that momentum.

Second: do not lose perspective of the big picture, there is historic accomplishments that are ahead of us, and the speech that Vice Premiere Ramon gave at our dinner, he spoke about for instance on the borders of a difference between two and a half and eight percent, and I'm just using that as an example, and where the extremes would be on a negotiation, well if its somewhere in the middle, and to the negotiators you are coming down to just one small piece of land, one street, I believe or it is my opinion, that in ten years time it won't matter where that ultimately gets determined, it will matter if there is no deal, I think we all know that.

Third: in business we constantly look at the risk reward of number transactions and opportunities, and I think the recent statements by Prime Minister Olmert about the potential downside and the future of a Jewish and democratic state is clear enough example of about what the downside is, over the next 12 months.

My last comment and then I'll leave: begin immediately on the negotiations/ Yossi spoke this morning about a window of opportunity and others have mentioned that today, I heard this for the first time in Washington in 2004 when I started to get involved in this topic, and I heard Ambassador Sam Lewis and Secretary of State, David Wells talk about that window of opportunity, and here we are today in 2008, and I hope that everyone understands that this is a window of opportunity that we can't miss, thank you.

ד"ר יוסי ביילין:

נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס. תודה רבה לך על שהסכמת להשתתף כאן ביומיים של הדיונים שלנו, בערב הראשון. לא רק כדי לאפשר לי לומר את המילים הללו, נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס. אלא קודם כל לשמוע אותך, כאיש השלום.

אני מוכרח לומר לך שהעובדה שהנשיא הוא נשיא כל כך פופולארי וכל כך מקובל, על כל שדרות העם, והוא האיש המזוהה ביותר אולי בישראל, ואולי בשמנו בעולם, עם השלום, זה הוא ניצחון שאנשים כמונו חווים כל יום מחדש.

שואלים אותי לא מעט מה התכונה הכי מאפיינת אותך. ויש לי תשובה לשאלה הזאת, כיוון שנשאלתי הרבה, כבר הייתי צריך למצוא תשובה ולא להגיד "המון דברים", ודברים מהסוג הזה. והתשובה שלי היא שאין הרבה אנשים שמסוגלים תמיד, גם ברגעים הקשים ביותר, המדכאים ביותר, למצוא את הצוהר, את קרן האור הדלילה הזאת, הדלוחה הזאת, ולומר "נלך לאורה ונפתח את זה יותר גדול". אם אני מסכם לעצמי, בין כל הדברים שמאפיינים אותך, אין דבר יותר בולט מזה. אני יכול להעיד על הרבה רגעים כאלה. היו רגעים יפים והיו רגעים קשים, אבל אף פעם לא היו רגעים נואשים.

אנחנו קיימנו כאן דיון מרתק, מרתק גם לפי זה שאנשים לא עזבו את העולם במשך כל היום מהבוקר. ודנו בסוגיות שונות של המו"מ, אל תחשוב שיושבים כאן אנשים שמשוכנעים שבתוך שנה אפשר להגיע לשלום. יש כאן אנשים שמקווים שבתוך שנה אפשר להגיע לשלום. הם מאד מקווים. הם היו רוצים לראות דבר כזה, הם מודעים היטב לקשיים. ואחד הקשיים שדיברנו עליהם היום היה הנושא של הקשר בין מקבלי ההחלטות והאחרים. מקבלי ההחלטות וצוות המו"מ. מקבלי ההחלטות והצבא. ומה שנאמר כאן בדיונים שונים, בפאנלים שונים, זה בעצם כמיהה להכוונה. לו רק מקבל ההחלטות היה אומר לנו מה הוא רוצה אז, או אז צוות המו"מ היה יכול לקיים מו"מ ברור, הצבא יכול היה להתנהג בדיוק כמו שרוצים ממנו. אבל כיוון שזה לא המצב, וכיוון שבהרבה מאד מקרים מקבל ההחלטות לא אומר בדיוק מה הוא רוצה, אז האחרים יכולים לפרש את זה כרצונם, לנצל את המבוכה, את הערפל, את אי-הבהירות, כדי אולי לממש דברים שהם עצמם חושבים עליהם. או להמשיך באיזו שהיא אנהרציה ארגונית כפי שהם רגילים אליה.

וחשבתי, זה כל כך קשה, כל כך קשה לדרוש את הדבר הזה, שנשמע כל כך פשוט, לו רק מקבל ההחלטות יאמר מה הוא רוצה, כי הרי הוא מקבל החלטות, הוא צריך להגיד מה הוא רוצה. אבל הסוד הנורא הוא שבהמון מקרים הוא לא יודע. הוא פשוט לא יודע. הוא בא לשלטון בשביל שלום וביטחון, הוא בא לשלטון כדי שהכל יהיה בסדר. שליחות, הוא רוצה לעשות טוב לעם ישראל, אבל מה בדיוק הוא רוצה? מה מגמת פניו? עם מה הוא בא? על מה הוא אובססיבי? וכיוון שאתה יודע מה אתה רוצה, אנחנו רוצים מאד לשמוע אותך, אדוני הנשיא.

נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס:

תודה ליוסי. גבירותיי ורבותיי. אני יודע למה יוסי הלך לז'נבה. זו ספירה הפילוסופית מושג הזמן בין יהודים לבין שוויצרים. כשהיהודים דיברו על הזמן הם עשו נצח, לא צריך שעונים בשביל הנצח. השוויצרים היו יותר מעשיים, אמרו "אם אתה רוצה לדון על הזמן, קח שעון, ותדע מה קורה כל שעה". אצלנו על הזמן ממונה המשיח, אצלם על הזמן ממונה השען. ובסופו של דבר מוכרחים להתחשב בשעה. עד שיבוא המשיח יש המון זמן עד שהמשיח יגיע. ובאמת אני לא מתפלא שגם הפעם יוסי בחר את הזמן כנושא המרכזי. יכול להיות שזו בחירה צודקת.

החישוב של הזמן הוא לא סימפטי. הנשיא הנוכחי של ארה"ב, בוש, יסיים את תפקידו בעוד עשרה חודשים, זה כבר לא שנה. אם הבחירות בארה"ב הם ב-5 לנובמבר, ואנחנו היום ב-13 בינואר, לא נשאר הרבה זמן. לא זו בלבד, אלא גם אצל הפלסטינאים בינואר 2009 אמורות להיות בחירות. הנשיא הבא, אינני יודע אם אבו-מאזן יציג את מועמדותו או לא, איך תהיינה בחירות ומי ייבחר. זה גם כן 11 חודשים, זה לא הרבה זמן.

בישראל למי שיודע את לוח הזמנים יתנדב ויגיד, אבל מתי שהוא גם אצלנו תהיינה בחירות, או מוקדם כפי אלה שרוצים להקדים את הבחירות, או מאוחר יותר כפי שהממשלה רוצה, כדי ליצור מצב של יציבות באמצע. ובאמצע יש שחקנים ומשחקים שאינם נוגעים לעניין.

לא זו בלבד, אלא אומרים שעון, גם השעון זה עסק טריקי מאד. אני זוכר שפעם עגנון אמר שגם שעון מקולקל צודק פעמיים כל 24 שעות. לעומת זה שמעתי, קראתי באיזה מקום סיפור נחמד מאד, על ג'נטלמן שקנה מתנה לחברה שלו, שעון עם מחוג אחד שמראה רק את השעות. אשתו עשתה לו סקנדל, אז הוא גם לה קנה שעון, גם כן עם מחוג אחד, שמראה רק את הרגעים. כלומר, אותו שעון יש לו שני מחוגים, אחד ביתי, ואחד חיצוני. אחד מראה על תנועה מהירה, ואחד מראה על תנועה איטית. וזה אותו שעון. וגם לא כל הדברים מתרחשים לפי המחוג המהיר או לפי המחוג היותר איטי.

היה כאן הנשיא, לפי דעתי הוא דיבר בידידות, ביושר ובכנות. הוא אמר "תשמעו, אני הידיד הכי טוב שיכול להיות לכם. לא באתי כאן לכפות עליכם דבר. לא באתי להתיש אתכם בשום דבר. באתי להגיד לכם את האמת, כפי שהיא נראית בעיני. כלומר, שאין הרבה זמן לעשות שלום. ומה שתחליטו אני אתמוך בכם, אבל תבינו, רק להידבר בזמן שנותר לא יצא מזה שום דבר". הוא אומר "היות ועלי מוטלות גם בעיות אחרות, כבדות ביותר, המחייבות תשומת לב, תגידו לי אתם מוכנים לזוז? או שאתם חושבים שדרוש יותר זמן. עוד מעט האדמיניסטרציה שלי נגמרת, תהיה אדמיניסטרציה אחרת, איש מאיתנו לא יודע מה תהיה האדמיניסטרציה האחרת, כמו שאיש מאיתנו לא יודע מה יקרה בבחירות הפלסטינאיות. יותר קל להגיד שבישראל ספק אם משהו ישתנה, אותן המפלגות תשארנה ואותן הבעיות תשארנה, פחות או יותר, אם לא יהיה מהפך בלתי צפוי".

על כן עניין הזמן הוא באמת הדבר החיוני ביותר שישנו. מה גם שחילוקי הדעות הצטמצמו כמעט בצורה שאין מקום לויכוח אידיאולוגי. ברגע שהאגף הימני של הפוליטיקה הישראלית הסכים לשתי מדינות, מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית. והויכוח על גודל השטחים שיש לסגת מהם גם הוא לא כל כך גדול. וגם לגבי יתר הנושאים כל אחד יודע פחות או יותר מה יהיה הפתרון. באמת השאלה מדוע אי אפשר באמת להגיע להסכם. וכאן מתחיל הסיבוך. כאן למרות ששמעתי ממר ווקר על איך מנהלים מו"מ, אני רוצה רק להגיד מה ההבדל בין אולי מו"מ ביזנס למו"מ פוליטי. מו"מ ביזנס אתה מנהל עם מישהו. מו"מ לשלום אתה מנהל מו"מ עם עצמך, ותאמין לי יותר קשה לנהל מו"מ עם עצמך מאשר עם זולתך. ראש ממשלה מוכרח כל הזמן לחשוב איך ללכת רחוק מספיק כדי לשמור על הצד השני, ואיך לא להרחיק לכת כדי לא להפסיד את תמיכת עמו. הוא כל הזמן מוכרח להסתכל קדימה ואחורה. יעשה צעדים גדולים מדי הוא עלול להפסיד את התמיכה של הקואליציה. יעשה צעדים איטיים מדי, הוא עלול להפסיד את הנכונות של הצד השני ללכת יחד. ועל כן יש אלמנט של איטיות וזהירות במו"מ, כל מי שניהל מו"מ. ועל תמיכה בבית היא קפריזית, היא לא דבר מוצק. זה דבר קואליציוני, ואיך אמר נפוליאון? הוא מעדיף להילחם נגד קואליציות מאשר עם קואליציות, אתה אף פעם לא יודע איך עם קואליציה בדיוק מתקדמים.

יש גם היגיון במו"מ עצמו. אף צד לא מתחיל את המו"מ עם fall back positions, עם העמדות הסופיות. אתה מתחיל מו"מ עם opening positions. וכל צד נזהר לא לוותר על ה-opening positions אף על פי שהוא יודע שבסופו של היום, ב-fall back positions, הוא ילך יותר רחוק מאשר ב-opening positions. והעניין תקוע. כל אחד מנסה להשיג את המקסימום בכל רגע, ולהסתפק במינימום כל רגע. חס ושלום. ואני מעריך אפילו היום שהמו"מ האמיתי שהתחיל עכשיו, עד שנרד מהרמה של ה-opening positions אפילו לרמה של ה-middle road של האמצע, יכול לקחת כמה חודשים. מפני שכל אחד מוכרח לדווח הביתה, איזה הצלחות היו לו, איך הצד השני קצת נטה לוותר. הצד השני שומע את זה בעיתונים, הוא מתרגז, הוא אומר "לא נכון". ובינתיים הזמן הולך לאיבוד. וכאמור יש לנו בקושי שנה, שזה לא הרבה זמן למו"מ. ומעניין הוא שאף על פי שלמעשה יש הסכם ברוב הנושאים, לכתוב אותם על הנייר זה קריעת ים סוף. אף אחד לא יתעסק בעיקר בנושאים הטעונים, כמו בנושא ירושלים, כמו בנושא הגבולות כבר בפתח המו"מ. זה צעד כל כך נועז, שנאמר מנהיג או ראש ממשלה שרוצה לשמור גם על השלום וגם על השלמות של הקואליציה לא יעיז לכתוב את זה. להתווכח, ימצא ניסוחים שיאפשרו לו לשמור על הקואליציה, ולשמור על הסיכוי, אבל זה לוקח זמן לצערי הרב.

והדבר העיקרי, כשמנתחים את העניין, באמת וביושר, יותר משיש לנו ויכוח עם הפלסטינאים על עמדותיהם, ואני אומר שוב ביושר גמור, אני מאמין שגם אולמרט וגם אבו-מאזן וגם בוש רוצים שלום. אני לא חושב שזה הנושא היום. שלושתם באמת, שלושת הצדדים אם אתם רוצים, באמת מעוניינים בשלום. לא זאת הבעיה. הבעיה איננה העמדות של הצדדים אלא המעמד שלהם. והמעמד הקשה ביותר הוא המעמד שבו נמצאים הפלסטינאים. לצערי הרב הם מפולגים בין עזה לבין יהודה ושומרון. לצערי הרב הם לא הצליחו להקים ממשלה אפקטיבית, לא הצליחו להקים צבא אחד. יש צבאות רבים. הם לא הקימו סמכות, גם לא-פורמאלית, שמחייבת את כל הצדדים. ועל אף רצונם, ועל אף הבטחתם, ישראל חרדה מהחולשה של הפלסטינאים. והחרדה הזו נובעת מהנסיון שהתנסנו בו ברצועת עזה. מה קרה בעזה? עזבנו את הרצועה, הורדנו את ההתנחלויות, ואני חושב שזה היה מעשה נכון. אין יותר מתנחלים, אין חיילים, אין אזרחים, עזה עברה כולה לפלסטינאים. וקשה מאד להסביר, גם אי אפשר אולי, לתושבי ישראל מדוע אחרי כל המהלכים האלה יורים כל יום קסאמים. אבל זה לא כדי להסביר את עזה, מעט מאד ישראלים שיסכימו ליטול את הסיכון שנטלנו בעזה גם ביהודה ושומרון. הם אומרים אנחנו נעזוב את השטחים, וזה שיש אלמנטים של חמאס גם ביהודה ושומרון, ושמנסים לבנות טילים, כל זה אנחנו יודעים. ועל כן אומרים "רגע אחד, הרעיון הזה של פתרון מדף הוא בעיני לא פתרון. צריך באמת להגיע לשלום אמיתי, לשלום מעשי, אחרת אין דרך". על כן עומדת השאלה האמיתית, הפוליטית, לא שעושים טובה למישהו, איך לחזק את הצד הפלסטינאי בהיותו מפולג?

אני מוכרח להגיד שהממשלה הנוכחית בראשות אבו-מאזן ופאייד עושים מאמצים רציניים מאד. כמה מהדברים שפאייד עשה בהחלט מרשימים. אני אציין רק שניים: אחד, שהוא צמצם את האדמיניסטרציה הפלסטינאית ב-40 אלף איש. הוא ירד מ-190 אלף ל-150 אלף. גם 150 זה הרבה מאד, 150 אלף, זה המון כסף. זה אוכל למעשה את רוב הכספים שהם מקבלים כתרומה. הוא גם עשה נסיון, כראש ממשלה, להוכיח שפת"ח יכול להשליט סדר בשכם. אם הביאו לשם יחידה מיוחדת של 300 שוטרים. אין ספק שהיה לזה השפעה. גם אסרו אנשים, אבל בסך הכל זה לא שינה את המצב מיסודו, והבעיה נשארת תלויה באוויר, בעיה של חולשה.

איך מחזקים את אבו-מאזן? לפי דעתי זו הבעיה, איך מחזקים אותו בפועל, זו הבעיה המרכזית. על ידי זה שניתן רובים, אני לא נגד זה, אבל אני בספק אם זה יחזק אותו. לא רובים יורים, אנשים יורים. ואם אנשים מפולגים הרובים לא מאחדים אותם. ומי שחושב שכדור של רובה יותר חזק מפתק של בוחר, יוצר בעיה אמיתית.

ואני חוזר את עצמי ושואל כמה שאני יכול בגילוי לב את עצמי, מה עושים? אני אומר יש דבר אחד שעומד לרשותנו, ואני לא מבין מדוע אנחנו לא משתמשים בו. וזה התרומה הכלכלית לחיזוק מעמדו של אבו-מאזן. אני מאמין ש-100 אלף מקומות עבודה יותר חשובים מ-10,000 רובים. בגדה ישנם כ-2.5 מיליון תושבים. אילו היינו יוצרים שם 100-150 אלף מקומות עבודה המצב בגדה היה משתנה תכלית שינוי. יש מידה של ציניות שמלווה את תהליך השלום, מפני שבעיני אנשים רבים נוצר הרושם שתהליך השלום זה on going for opportunity. המנהיגים נפגשים, לוחצים ידיים, נותנים הצהרות ולא יוצא מזה שום דבר. אנחנו מוכרחים לחשוב במושגים מוחשיים איך לאפשר לאנשים להרגיש את הפרי של השלום. ואני מאמין שאפשר בזמן הנתון לעשות מעשים כלכליים שישנו את המצב מיסודו. אולי היה ראוי להקדים ולומר, זה לא יכול להיות על חשבון המו"מ הפוליטי, בשום פנים ואופן. אני לא מציע להפסיק אותו ולהחליש אותו. מפני שאם ייפסק המו"מ הפוליטי לא יהיה שום תיאום כלכלי. לא הפלסטינאים ולא הירדנים יסכימו ללכת לתיאום כלכלי בהיעדר מו"מ פוליטי לפתרון בעיות הגבולות והבעיות האחרות התלויות ועומדות.

מבחינת הזמנים אני רואה שלוש מהירויות אפשריות. לשנות את המצב בגדה, לשנות את המצב מבחינה יותר רחבה אזורית. ולהסתכל על האזור כולו. אני רוצה להתחיל עם הגדה, בקיצור נמרץ. בגדה אפשר להקים ארבעה מפעלים שהתחלנו לטפל בהם. בדרום, ביריחו, להקים מרכז חקלאי, הפלסטינאים רוצים בזה. היפנים מוכנים כנראה להשקיע בזה כמאה מיליון דולר. הם התחילו לתכנן. מה שאני יכול להגיד לזכות היפנים הם מתכננים לאט, אבל מבצעים מהר. ואנחנו הגענו להסכם עם היפנים על הפארק הזה. בנוסף לפארק התעשייתי בצד המערבי של הירדן, ירדן ביקשה שיקימו גם שדה תעופה בצד המזרחי של הירדן. שדה תעופה להובלת תוצרת חקלאית שתלך לכל ארצות ערב. והמקום השני, זה טורקמייה, בלב הגדה, ליד חברון. שם באופן מעניין מאד נכנסו התורכים. בעצם החלק הלא-ממשלתי של התורכים, יחד, מעניין מאד, עם התעשיינים הישראלים. תורכיה לוקחת את זה מאד ברצינות. והיא באמת רוצה להשקיע בזה, והיא הולכת ומתעניינת, ואנחנו לקראת סוף המו"מ, ואני חושב שזה ישנה את המצב בחברון.

המקום השלישי זה בג'נין, בצפון, בג'למה. ששם הגרמנים הבטיחו 30 מיליון אירו, כדי לבנות אינפרא-סטרוקטורה למפעל, וגם כאן אני רק רוצה להעיר הערה צדדית. סיפר לי מכיר פלסטינאי, הוא קנה אדמה בג'נין מפני שהוא רצה להתמקם במקום הזה, והוא שילם 2000 דולר לדונם. הוא קנה 150 דונם. הוא בא עכשיו, רצה לקנות עוד 150 דונם, מחיר הקרקע עלה כבר ל-70,000. מדהים הפוטנציאל הזה.

והדבר הרביעי זה עוד פעם עניין תורכי. אני לא אאריך, אבל יש משפחה תורכית שהחליטה להקדיש את כל הונה לחינוך, לאוניברסיטאות. והיא החליטה להקים כאן אצלנו בית חולים, יחד עם בית ספר למחוננים, על הגבול בינינו לבין הפלסטינאים, באזור הגלבוע. הם משקיעים כ-300 מיליון דולר. זה יעסיק 5,000 פלסטינאים, 3,000 ישראלים, נדמה לי 2,000 אמריקאים ואירופאים. והם נותנים stipends לסטודנטים. מפעל מאד מיוחד במינו. וגם זה עומד לקראת סיום המו"מ בינינו לבינם. כל הקומפלקס הזה בשלב הראשון ייתן כ-50-60 אלף מקומות עבודה ישירים. 50-60 אלף מקומות עבודה, על כל מקום עבודה יש מקום בשירותים, זה 100 אלף מקומות עבודה. היות וגודל המשפחה הוא 7 אנשים בממוצע, זה צריך לתת פרנסה ל-700 אלף איש, מתוך ה-2.5 מיליון. זה שינוי מהפכני.

עכשיו השאלה של הזמן. אני אומר אפשר לעשות את זה מיד. הפלסטינאים מסכימים, אנחנו מסכימים. צריך כ-50 מיליון דולר לאינפרא-סטרוקטורה של השטח הזה, כשהיה כאן הנשיא בוש אני ביקשתי ממנו שמהצבא האמריקאי על 450 מיליון דולר, 50 מיליון דולר יועברו ליצירת תשתית של מים, חשמל וכדומה.

לפי דעתי זה אפשר לעשות תוך חודשים ספורים. התוספת הכלכלית איננה באה במקום העיקר המדיני. אבל הכלכלה יוצרת יחסים, והפוליטיקה עוסקת בגבולות. אם מצב היחסים הוא חמוץ קשה מאד לנהל מו"מ. אם המצב הכלכלי משתפר זה מרכך את הגבולות, זה נותן תנופה, זה מזריק דם בעורקי הכלכלה. זה נותן תקווה. זו גם אמירה כלפי עזה "תראו מה אנחנו עושים במאמצנו לשלום. תראו מה שאתם גורמים במאמציכם להרס השלום".

השלב השני, שאני מאמין גדול בו, אני חושב שזה יכול להיות המפעל הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המזרח התיכון, זה להקים עמק של שלום, מאילת ועד נחל הירמוך, עד הגבול הסורי. זה 520 ק"מ אורך, ורוחב של 10 ק"מ. בצד בינינו לבין ירדן אין אפילו סימני גבול. אין גדרות, אין חומות, אין שדות מוקשים, אין טרור, אין כלום. אבל יש שפע של אפשרויות. למשל בשטח הזה מרוכז פוטנציאל תיירותי בלתי-רגיל. אחד משבעת פלאי עולם, מצדה, אילת, בית לחם, ירושלים, בלי סוף דברים. אם אנחנו יכולים להגיע להסכם זה יכול להיות אטרקציה תיירותית שאין שנייה לה, גם מבחינה חקלאית זה אזור מהמם, בגלל האקלים אנחנו יכולים להיות ראשונים ערב הכריסטמס בסיפוק פרחים וירקות לאירופה. המחירים גבוהים מאד, יש שם חקלאות מדהימה. אני ראיתי כמה מקומות חקלאיים שכבר מגדלים ירקות בלי אדמה, ודגים בלי מים, זה דבר מדהים. אבל זה כנראה העתיד, ואנחנו יכולים לעשות את זה בשותפות יחד עם הערבים, הפלסטינאים. ואנחנו גם מוכרחים להציל את ים המלח. ים המלח מאבד כ-2.5 מטר כל שנה. הירוקים נגד כל שינוי בעד מים. שים המלח יישאר כפי שהוא, יהיה בעיה אקולוגית ממדרגה ראשונה. יש גם רושם לא נכון מה גרם לירידתו של ים המלח, האם הסורים לקחו חלק ממקורות המים של ים המלח, והירדנים ואנחנו. זה לא נכון. מה שקרה הוא שבמעט השנים האחרונות התאספו באזור הצר הזה 25 מיליון תושבים ששותים יותר מים, והם המשפיעים כל שנה על ירידת הים. את האזור הזה אפשר להפוך לאזור פורח. דרך אגב, אני חושב ששתי הממשלות שישנן, ההנהלה הממשלתית המסורתית של ממשלות עם תקציבים ועם חוקים ועם כללים ועם צבאות וכיוצא מזה. אבל יש הכלכלה הלא-ממשלתית, הגלובלית, שמוכנה להשקיע בזה. זה אזור חדש עם פוטנציאל חדש, ואנחנו עובדים עם חברה אמריקאית גדולה מאד שיש לה כ-6,000 מהנדסי מים ואקולוגיה, והם אומרים "אם אתם עושים את התכנית הזו תוך זמן קצר ערך האדמה יעלה פי 100, ויאפשר להקים נוף חדש של אנשים ושל אפשרויות". אני לא יודע מדוע, יש תמיכה לתכנית הזאת, אבל אין התלהבות. גם את זה אפשר להתחיל מיד. אפילו נאמר אם המובל של המים, שחלק מן המים יובלו בצינור חצי דרך וחלק בתעלה, גם המובל יש אנשים שאומרים לי "ייקח 10 שנים". לא, זה ייקח בין שנה לבין שנתיים, אפשר לעשות את זה. ויש מי שמוכן להשקיע את הכספים. מי ששם שני מיליארד דולר והוא כבר לא ירוק, יש לו כבר צבע אחר, יש לו ירוקים אבל הוא לא ירוק, והוא לא ישים שני מיליארד דולר אם הוא לא יאמין בזה. מפני שלא צריך לחכות עד שהתעלה או המובל יסתיים. ברגע שמתחילים לעבוד עובדים. זה גם מאפשר תנועה של עובדים, עובדים פלסטינאים ועובדים ירדנים, ועובדים ישראלים. יכולים לעבור ממקום למקום ולעבוד. אל נשכח שכשהיה בהתחלה הכיבוש הנאור שלנו עבדו בישראל 70-80 ו-90 אלף אנשים. זה שינה את המצב הכלכלי שם, עכשיו אי אפשר. אם יקום אזור כזה, וזה גם אזור של עבודה ואזור של החזרת מכסות.

ולבסוף גם באופן פיקנטי יש תוכנית נוספת של סרקוזי, בשם אירופה כנראה, שהוא מציע להקים שוק משותף אירופאי. כשקם השוק המשותף האירופאי הם עסקו בשני דברים שאנחנו זוכרים, בפחם ובפלדה. הוא מציע שאנחנו נעשה אקולוגיה, כלומר מים ואנרגיה, ובפליטים. כלומר, הוא אומר במהגרים, אבל זה גם יכול לקרות לפליטים. יכול להיות שבנושא הפליטים אפשר להעביר גם כן לאזור הזה. אני לא הייתי מזלזל בזה, כשלב שלישי של התכנית.

אני מבין כדי לתת יותר עצמות לתהליך השלום, ובזמן יותר קצר, יש לי לצרף מספר שותפים. אחד כבר נכנס ברצון רב, זה השותף התורכי. לפי דעתי תורכיה היום היא הארץ אולי המשמעותית ביותר מבחינה מוסלמית באזור שלנו. אני מאד שמח שהם נכנסו. זה לא פשוט שפרלמנט מוסלמי-תורכי מזמין ישראלי לנאום לפניה בשפה העברית. זה עוד לא קרה בתורכיה, במשך 100 שנות פרלמנט היו רק שמונה נואמים זרים, ועכשיו במקום התשיעי היה ישראלי שמדבר עברית.

אני מאד מחשיב את התפקיד של ירדן. הירדנים, כמונו, כמו הפלסטינאים, כמו האמריקאים, חרדים מחמאס. חמאס זה כוח ארץ. כלומר, שיש להם מוטיבציה להגן על השטח הזה בפני חדירה חמאסית. ואינני מזלזל בשותפות האירופאית, מפני שאני חושב שאילו היתה קואליציה אירופאית-אמריקאית במזרח התיכון גם המצב בעיראק וגם במקומות אחרים היה שונה. ופעם הראשונה אולי שיש בצרפת נשיא שמוכן לשתף פעולה עם ארה"ב. נשיא, וגם אני חושב שהקנצלרית הגרמנית וגם ראש הממשלה הבריטי מוכנים באמת להקים קואליציה חיונית כנגד הטרור וכנגד ההרס והאיום.

לסכם, אינני פסימי. שעון אחד, עם המחוגים המהירים, מחייב המון אנרגיה. לא מספיק לתמוך בזה. אני בכלל לא מכיר חזון שאפשר להגשימו אלא אם כן יש לך התלהבות. אם תלך רק בבדיקות וב-feasibilities לא יצא מזה שום דבר. לפי דעתי כל שלושת הפרויקטים האלה הם פרויקטים מלהיבים. יש להם עוד יתרון אחד, הם לא שנויים במחלוקת. לזה גם ירדן מסכימה, ירדן לא היתה מוכנה שידברו על קונפדרציה פוליטית, אבל בהחלט מוכנה שידברו על שיתוף פעולה כלכלי בינינו לבינם, לבין הפלסטינאים. בתנאי כמובן שמו"מ מדיני, בלי זה הירדנים גם כן לא מוכנים. וירדן זה שותף נוסף. ושותפות אירופאית-אמריקאית, שתעסוק באקולוגיה, באנרגיה אלטרנטיבית, בבעיות הגירה ופליטים, יכולה להקל מאד על סדר היום.

אני מאמין שזה ניתן לעשות. אני בהחלט לא מתפלא שהערבים עומדים, שהפלסטינאים עומדים על שלהם. זה טבע המו"מ. שבהתחלה כל אחד רוצה להשיג את המקסימום שהוא יכול, גם אנחנו לא ממהרים לוותר. גם מי שבעד וויתור איננו בעד למהר לוותר, זה עושה רושם רע על הציבור. אבל יש לנו שנה, ואני אומר שזה זמן קצר מאד, פחות משנה. אנחנו לא יכולים עוד פעם לבלות את השנה הזו בדיונים או בדיבורים. זו מוכרחה להיות שנת עשייה. את המו"מ צריך לנהל גם בגלוי וגם בחסוי. גם במישרין וגם בעקיפין, גם בתמיכה. אסור להפסיק אותו לרגע. כאשר אני חוזר ואומר פחות או יותר היעדים ברורים. ברורים, חלק אפילו מוצהרים, וחלק לא. ואם בד בבד עם זה, זה ייכנס לאנרגיה בלתי-רגילה מיד ביהודה ושומרון, לשנות את המצב, ואחר כך גם בד בבד עם עמק השלום, וגם להזמין את אירופה להיות שותפים, מפני שהיום החלק הלא-ממשלתי יכול לתרום לשלום יותר או לא פחות מממשלה. ממשלות טובות למלחמה, מלחמה מאחדת עם. הן פחות טובות לשלום, כי שלום מפלג עם. לא שלום מפלג עם, מחיר השלום. מיד קמים חברים ואומרים "יותר מדי, יותר מוקדם, מה נתת? למה נתת?" אתה עושה קונצנזוס וזה קשה מאד. אבל אם יש אלמנט לא-ממשלתי, לא פוליטי, לא מפלגתי, שהאינטרס שלו לשנות את פני המצב אז אפשר להכניס כמות יותר גדולה של אנרגיה חיובית למצב.

נסכם, הזמן קצר ומוכרח להיות זמן לעשייה. מוכרים לטפל בזה במרץ. עמי עזה מוכרחים לקחת סיכונים, אי אפשר להבטיח את שני העולמות, כל העולמות כל הזמן. גם שלמות הממשלה ויציבותה, וגם השלום. מוכרחים לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת. ואז השעון יהיה שעון שוויצרי, הוא יהיה צודק 24 שעות. תודה.