כנסים-כנס "תפקיד מחנה השלום"
כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו
<< חזרה לרשימה

כנס "תפקיד מחנה השלום"

10.7.07

גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה: חלק מהיושבים בקהל עשה ויעשה בהמשך פעילות ברוכה וחשובה לטובת השלום. חשבנו במטה יוזמת ז'נבה שנעשה משהו שיסב את העושים לדון על העשייה. רק השבוע יוזמת ז'נבה קיימה ערב עיון פתוח במכללת ספיר לדיון על המצב בשדרות וישובי דרום-מערב הנגב ועל פתרונות מדיניים לסוגיית המצב מול רצועת עזה והפלסטינים. היום אנו מקיימים כנס זה בירושלים. מחר, יום ד', אנו מקיימים ערב עיון בהוד השרון, ובסוף השבוע נוציא סמינר משותף ישראלי-פלסטיני של פעילים פוליטיים ממגוון מפלגות שיתקיים בירדן.

בכנס הזה בירושלים חשבנו להסב את המבט פנימה. יכולנו לכאורה להיות היום במצב רוח טוב יותר מזה שאנו חווים באמת. ניתן לבחון את עמדות הציבור. פרסמנו בתיקיות שחולקו לבאי הכנס תוצאות של סקר עדכני שערך " מכון הגל החדש". נתוני סקר זה אינם שונים בהרבה מסקרים שמפורסמים בעיתונות. המספרים אודות מוכנות למו"מ עם אבו מאזן הם מספרים קבועים של בין 60% ל- 70%. גם בסקר זה, כמו בסקרים אחרים, ישנו רוב של הציבור שחושב שאין רוב בציבור לכזה הסדר.

כמה בציבור כיום מתנגדים לויתור על חלקים מהשטחים לטובת הסכמי שלום? מעט שבמעט. כל ראשי הממשלה זזו שמאלה מעת עלייתם למשרת רה"מ. גם פוליטית אנו יכולים לומר ש"דברים שרואים משם"- אנו ראינו כאן לפני. לכאורה היינו צריכים להיות מרוצים. בפועל המציאות עגומה: אין פינוי התנחלויות, אין הזזה של הגדר. אם המתנחלים אומרים שהם התנחלו בשטח ולא בלבבות, אז אנחנו, "מחנה השלום", התנחלנו בלבבות ובראשים אבל לא בשטח.

היום שון מקורמיק, דובר משרד החוץ האמריקאי, אמר שהסיכוי להסכם עם הפלסטינים גדול יותר מאז תחילת כהונת הנשיא בוש. אפילו שרת החוץ שלנו לא נוקטת עמדה הפוכה. בעצם מחנה השלום לא מוביל את הקולות הללו. תומך- אבל לא מוביל. אני שואל האם אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים מה רצוננו.

מה אנו נקראים לשנות מכך שהימין יכול לרוץ עם הסיסמא של "רק הליכוד יביא שלום" בעוד שמחנה השלום ממעט להשתמש במילה זו?

צלי רשף: אם יש תפקיד למחנה השלום אז היינו צריכים להיות בחוץ ולעשות שלום. פה אנחנו על תקן של יועצים לעצמנו. בכל זאת יש צורך להגדיר בכמה משפטים את תפקיד המחנה: תפקידי מחנה השלום מתחלקים לכמה תחומים: המחנה עסק ועוסק בחינוך, הסברה, שמטפלים בנושא השלום דרך טיפול בזכויות האזרח. "יוזמת ז'נבה", למשל, עוסקת באופן שוטף בהעברת המסר, בחינוך ובהסברה. מחסום ווטש וגורמים אחרים פועלים בשטח.

קיימים הגורמים הפוליטיים שמשפיעים דרך המנגנון הפוליטי. ארצה להתמקד לרגע ב"שלום עכשיו"- האמנו שהדרך לקדם את השלום היא ביצירת תחושה שקיים ציבור גדול מאד שמאמין בשלום ויצירת מציאות של שתי מדינות שחיות בשלום. "שלום עכשיו" מתקשה כיום לתפקד כווקטור המשפיע על קובעי מדיניות.

הממצאים שגדי בלטיאנסקי הציג בפתיחה הם נכונים. הבעיה היא שהציבור שתומך בהסדרים סובר כי אין סיכוי להשגתם.

פרופ' ירון אזרחי: תגובת הציבור בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון השניה מעידה כיצד קל להפוך מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה בישראל. לנו, כידוע לכם, יש רק מושג של מלחמות אין ברירה. ברמה מאד בסיסית אנו לא מצליחים להעביר לציבור הישראלי שהיציע נשען על עמודים שיש בהם בקיעים ושהיציע עומד לקרוס. כדי שהדבר הזה יובהר צריכה להיות אסטרטגיה משולבת הרבה יותר מוצלחת ממה שמחנה השלום עשה עד עכשיו. ראיתי את הדברים הנוראיים שנעשים בסוסיא. עוד לא קלטנו בישראל את הקשר הקיים בין ההתגרות שלנו בעולם המוסלמי וההתחככות בו עם האיום האיראני. רבין, ברק ושרון כגנרלים הבינו משהו שלא יכלו לומר לציבור בקול רם. הם גילו את חולשתו של צה"ל. הם הבינו שלא ניתן להחזיק את ההתנחלויות בלי להרוס את הצבא. יש מקום לחפש דרך להעביר לציבור שהמשימה שמטילות עלינו ההתנחלויות מחייבת אותנו ליותר. הייתי רוצה לראות שבמחנה השלום יקימו קבוצה של כ- 10-15 אנשים שיגדירו ויציגו לציבור אסטרטגיה חדשה של תפישת האיומים. מטרתנו היא לשנות ולא רק לשקף. יש בעיה של הציבור שמחונך לראות בעולם המוסלמי גוף חד מימדי וסטריאוטיפי שמהווה רק איום. האסלאם הוא ציביליזציה מלאת עושר ופוטנציאל, ולכן המטרה היא למצוא כוונים חדשים להצגת הקונפליקט והדרך לשלום בפני הציבור הישראלי. אנו צריכים לקוות שיגיע עוד רגע היסטורי ולהכין את התכניות לכך.

אורי אבנרי: אני אופטימיסט. אני בטוח שנגיע למטרה ואני בטוח שזה יקרה עוד בימי חיי. רוח הנכאים שעוברת על מחנה השלום היא האויב הגדול ביותר בדרכנו. אדם מיואש לא עושה כלום. כדי לצאת לרחוב ולפעול דרושה תקווה. אנו חיים בפרדוכס- מצד אחד הרעיונות בהם דגלנו וממשיכים לדגול בהם כובשים את דעת הקהל, אך בפועל המציאות נשארת של כיבוש. מעט אחרי מלחמת 1948 אחדים מאיתנו אמרו שיש עם פלסטיני ואיתם צריכים לעשות שלום. אז לא יותר מ- 100 איש תמכו ברעיון, בהבנה. היום קיים קונצנזוס עולמי בעניין. לא רק המערב, אלא העולם הערבי כולו רשמית דוגל בזה. לפי כל הסטטיסטיקות יש רוב בישראל ובקרב הפלסטינים שתומך בפתרון של שתי מדינות.

ניצחנו במלחמה על דעת הקהל, אך מחנות השלום מצויים במצב הנואש ביותר. אנשים מצויים במצב של היעדר תקווה. השאלה היא איך הדבר האחד הולך עם השאר. צריך לחשוב איך קרה שמחנה השלום מובס ומוכה. מחנות השלום חייבים בביקורת עצמית נוקבת. מצבנו היום משמעו כי טעינו. איבדנו לפחות 3 ציבורים, המהווים חלקים משמעותיים מאוכלוסיית ישראל: הציבור המזרחי, העולים מרוסיה והציבור הדתי-חרדי.

פרופ' תמר הרמן: הבעיה הגדולה של מחנה השלום היא שהוא יצר לעצמו ציפיות לא ריאליות לגבי מטרותיו. אין מחנה שלום אחד. הוא מורכב מהרבה קבוצות שלא רק שלא שיתפו פעולה אחת עם השניה, אלא גם התחרו אחת עם השניה.

הקונספט של השלום הוא חמקמק ושונה בהגדרותיו. יש כאלו שמעוניינים רק בסיום הכיבוש ויש קבוצות שרוצות גם לשנות את אופי המדינה. מחנה השלום רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות. כרגע ישנו גל מאד גדול בציבוריות הישראלית של אנטי-פוליטיקה גם לגבי המסגרות הממוסדות וגם לגבי אלו הלא ממוסדות. צעירים ממעטים לגלות עניין בפוליטיקה.

דניאל בן סימון, מנחה: האם יש ממשק בין מחנה השלום לבין מה שחושב הציבור? מחנה השלום תרם רבות לשינוי תפיסת הציבור.

אני רוצה להתמודד עם העובדה שמחנה השלום נשאר כת סגורה במדינה הכי הטרוגנית בעולם. איך אנחנו יכולים להביא לקואליציה למען השלום מבלי שמחנה השלום יתפש ככת סגורה?

צלי רשף: המתנחלים הצליחו ליצור את התחושה שיש מחיר משמעותי לפינוי 5000 מתנחלים. הפעולה הציבורית של ציבור המתנחלים ותומכיהם יצרה תוצאה שאומרת לחלק מהציבור שפעולות של שלום יוצרות בעיות אצלנו וגם מחריפות עמדות בציבור הפלסטיני. החד-צדדיות היא שסייעה לחמאס לצבור תמיכה.

הקשיים במהלך מאבק 40 השנים האחרונות לגיוס הציבור קשור לכך שהוא מובל ע"י האליטות. יש שורה של דברים שצריכים להיעשות.

פרופ' ירון אזרחי: קל להסכים עם אבנרי שאופטימיזם הוא הנחת עבודה נכונה למי שרוצה שינוי. השאלה היא איך נותנים תוקף לעמדות מסוימות בציבור גדול. אני יכול לומר שהמדדים לסיבות לליגיטימציה ולדה-לגיטימציה שונים ממה שקורה אצלנו. אני לא חושב שהמטרה צריכה להיות חיבור של תושבי עיירות פיתוח לקיבוצניקים. הפקרנו את הריאליזם לימין ואנחנו מחזיקים בתקווה בלי ריאליזם. האבסורד הוא שהריאליזם של הימין הוא הזוי. ישראל היא המדינה הלא מוסלמית היחידה במזרח התיכון. אם נציג את עצמנו כמדינה מובילה מערבית, אנו לא נצליח להשתלב באזור.

פרופ' תמר הרמן: יש שוני רב בין הקבוצות בישראל. דעת הקהל לא הולכת לכוון אחד. אבנרי צודק בכוונים מסוימים. יש הכרה בצד השני, דבר שלא היה בעבר. הכרה זו היא נחלת רוב הקבוצות בחברה הישראלית. הציבור היחיד שהוא מובהק ושונה הוא הדתי והדתי-חרדי. ציבור זה משלב דתיות, מזרחיות ועוני. זוהי קבוצת מיעוט בחברה הישראלית. הציבור הרחב תומך בפתרונות די מרחיקי לכת, כמו למשל הידברות עם החמאס. יש סביב 50% מוכנות להידברות עם החמאס, אך יש רוב שלא חושב שזה יוביל למשהו. הציבור הדתי והדתי-חרדי מאמין בשימוש בכוח ותופס מקום גדול יותר מחלקו הריאלי בחברה.

אורי אבנרי: אני לא חושב שבעיית החדירה לציבור המזרחי או לציבורים האחרים היא בעיה טכנית. זו גם לא בעיה כלכלית. נוכל לומר להם שבשל הכיבוש והוצאות הביטחון מצבם הכלכלי הוא עגום.

הבעיה היא שאנחנו נכשלנו ביצירת חזון. יש חזון בימין, שמלהיב, מסעיר ומצעיד אותם קדימה. השמאל הוא רציונלי והוא לא כובש, לא מרגש ולא מסעיר. אני שם לב שבהפגנות שלנו אין שירים כלל. לשנות את התודעה של הציבור המזרחי הגדול! אמור היה לקום חזון מתוך הציבור הזה. עובדיה יוסף התחיל את דרכו כאיש שלום מובהק. דרעי בתחילת דרכו היה איש שלום מובהק. הדבר הזה שיכול היה להיות נחנק.

הגיע הזמן להקים "מועצת חכמי שלום" כולל מומחים מהאקדמיה שיכנסו ויעלו את מידת ההבנה לגבי עומק הבעיות. הבעיה שלנו היא שאנחנו רצים אחרי הכיבוש. לא הצלחנו להכתיב את השיח הציבורי. שנים אנחנו משתמשים במינוח של הימין. הציבור מבין שאנחנו חייבים לדבר עם חמאס. ברגע שכינית את הארגון הזה "ארגון טרור" גמרת את הויכוח. צריך לתפוס את חמאס כ"ארגון התנגדות".

אם מארועים כמו זה של היום יכול לצאת מהלך של בחירת האסטרטגיה ולחשוב כל נושא מחדש, זה הדבר שיכול לסייע למחנה השלום.

צלי רשף: ההתמודדות בין מחנה ארץ ישראל השלמה למחנה השלום הסתיימה בניצחוננו בכל קנה מידה. הבעיה היא במקום אחר.

פרופ' ירון אזרחי: אני מאד מקנא בקבוצה של רבני יש"ע, שמפיצים את מסר הימין הדתי. תנועת שלום עכשיו התחילה כתנועה של אינטלקטואלים אך היא לא התנהלה כתנועה של אינטלקטואלים. הפוליטיקה הגדולה מונעת ע"י אידאות. אני טוען נגד שלום עכשיו שלא היתה כל התחדשות באידיאולוגיה שלה. אם אנחנו לא ניצור גוף של כ- 60 אנשים שיבנה בסיס חדש של טיעונים, אז נאבד את הרלוונטיות שלנו. נמאס לשמוע את אותן הטענות והסיסמאות. זה לא יעשה ע"י עוד הפגנה או נאום של סופר שמאלני. הגיע הזמן שהשמאל יצור לו תכנון של חשיבה ומאבק על הציבוריות הישראלית. הדבר החשוב ביותר הוא שנדע מה אנחנו רוצים.

דניאל בן סימון, מנחה: אבקש התייחסות להנחה כי כל עוד אין לנו פרטנר מהפלסטינים שיהווה מחנה שלום פלסטיני, אין לנו אפשרות להצליח.

שרה אוסצקי לזר (קהל) מזכירה את פורום ארגוני השלום, שפועל ליצור פלטפורמה מאחדת לארגוני השלום הישראלים והפלסטינים. מסכימה עם ההצעה להקים גוף על שיחשוב על אסטרטגיה. הבעיה היא שכולנו עסוקים בפרוייקטים ואין מספיק חשיבה משותפת. שרה הציעה להקדיש יותר מאמץ להגברת מודעות הציבור לגבי "יוזמת השלום הערבית".

אורי אבנרי: הנתק בין מחנה השלום הישראלי לבין הציבור הפלסטיני הוא עובדה טראגית. התקווה שיצרה "יוזמת ז'נבה" היתה דבר חשוב ביותר. "יוזמת ז'נבה" בנויה על שותפות ולכן היא היום יותר רעיון מאשר מציאות. אחת הסיבות לכך היא שמחנה השלום ניסה לעשות שלום עם עצמו ולא עם הערבים. מחנה השלום הצטרף ליחס הפטרוני כלפי הערבים. מחנה השלום לא ניסה להציג את הנראטיב הערבי לצד זה הישראלי.

אבנרי מזכיר את דוגמת בלעין כשילוב מופתי בין הפלסטינים לישראלים. 216 הפגנות נעשו בבלעין. זוהי הוכחה שאפשר.

אבנרי לא מייחס כל חשיבות למה שנעשה בחו"ל. פה זה המקום לפעול ולהיפגש.

נכון מה שנאמר על "יוזמת ז'נבה". "יוזמת ז'נבה" היתה דבר מוצלח בצורה יוצאת מן הכלל. השגיאה של "יוזמת ז'נבה" היתה שהיא התחילה מהגג וניסתה לרדת לרצפה. שלום צריך להתחיל מהרצפה. אני חושב שהמסמך ההסכם של "יוזמת ז'נבה" הוא כמעט מושלם, אך היה קל לשרון להרוג אותו כי "יוזמת ז'נבה" לא פעלה מספיק בקרב הציבור.

ברק הוא הקברן הגדול של תנועת השלום הישראלית. הפשע שברק עשה היה שהוא לקח את המו"מ בקמפ דייויד למקום מאד לא נכון.

בניית אסטרטגיה בתוך מחנה השלום היא דבר חשוב מאד.

פרופ' תמר הרמן: רוצה להעלות את הנושא המר שלציבור הישראלי אין תחושת דחיפות. יש לזה כמה סיבות: השגשוג הכלכלי, הירידה בפיגועים ועליה בתחושת הביטחון האישי- זה גרם לצעקת השמאל להפוך לקול ענות חלושה, וכך קשה לגייס את הציבור לשלם את מחיר השלום. נקודה שניה- חשוב להסביר לציבור מה הוא ירוויח מהשלום.

נקודה שלישית- אחת הבעיות לאפשר פינוי של מתנחלים מרצון תבוא מצד ציבור המתנחלים העירוניים. ציבור ההתנחלויות העירוניות הפך לציבור חלש כלכלית, שחיפש בהתנחלויות פתרון דיור זול ואיכותי. הם יסרבו להתפנות כי הם חושבים שיחזירו אותם לעיירות פיתוח.

מחנה השלום צריך להבין שהוא אף פעם לא יקבל קרדיט לרעיונותיו ועשייתו. לכן מחנה השלום צריך להיות נטול אגו.

פרופ' ירון אזרחי: שולל את דבריו של אורי אבנרי שפסל מפגשים בחו"ל. אחד המוקדים העיקריים של קהילת השלום הישראלי צריכה להיות הקונגרס האמריקאי.

במחקרים שנעשו באירופה על מחאה וביקורת פוליטית על שלטון עלה כי לאינטרנט יש כוח עצום שעוד רחוק ממיצוי.

פרופ' אזרחי מציע כי מחנה השלום יקיים כנס שנתי מרכזי של שלום.

צלי רשף: מבקש לחזור לשאלה של תפקידי תנועת השלום- אנו צריכים להיכנס לעיסוק האינטלקטואלי, אף על פי שלא חסרות לנו במות וכנסים וסמינרים של מחנה השלום. אני לא חושב שחסרה לנו מחשבה אסטרטגית. מה שחסר לנו זה פעולת שטח. אנחנו צריכים להוציא את האנשים לרחוב ולייצר את האווירה שתוכיח כי שי רוב לרעיונות שלנו בציבור.