כנסים-כנס "הערבים בישראל ותהליך השלום"
כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו
<< חזרה לרשימה

כנס "הערבים בישראל ותהליך השלום"

מלון "נוף", חיפה, 22.6.08

בפתיחת הכנס הפנה המנחה, העיתונאי ריאד עלי, נקודת התייחסות לשני הדוברים כשאמר כי סוגיות הסכסוך הן טכניות כולן, והשאלה האמיתית היא האם שני הצדדים הגיעו להכרה בזכותו של הצד השני להקים מדינה בחלק מהארץ.

עו"ד אתי לבני הסבירה בפתח דבריה את רקע הצטרפותה למו"מ שהוביל לחתימה על "הסכם ז'נבה" כאשר חה"כ יוסי ביילין הזמינה לקחת חלק במו"מ כשרצה שגם חברי כנסת ממרכז המפה הפוליטית ומהימין יהיו שותפים לו. לבני אמרה כי במהלך פעילותה בכנסת נפגשה עם אישים בולטים במגזר הערבי בישראל ולא הייתה הצלחה לקבל את הסכמתם להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. לבני טענה כי ישנה חשיבות גבוהה לכך שגם גופים מתוך החברה האזרחית יעסקו בפיתוח וקידום נושאים מדיניים ומו"מ, זאת לאור מעורבותה כיום במפגשים עם פלסטינים.

בהתייחסות למידת הנכונות להגיע להסכם, ציטטה לבני מספר נתונים מסקר דעת הקהל שערך "המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות וסקרים" בראשות ד"ר חליל שיקאקי (הסקר נערך בין ה- 5-7 ליוני 2008):

56% מהפלסטינים תומכים בסעיף סופיות הסכסוך כפי שהוא מופיע ב"הסכם ז'נבה".

73% מהפלסטינים יתמכו במהלך של פיוס אחרי השגת הסכם שלום.

67% מהפלסטינים תומכים ב"יוזמה הסעודית".

58% מעדיפים את פתרון שתי המדינות על פני פתרון המדינה האחת.

לצד זאת, אומרים 66% מהפלסטינים כי הם לא מאמינים שהמדינה הפלסטינית תקום במהלך חמש השנים הקרובות.

לבני אמרה כי הממשלה פועלת מתוך הנחת בסיס שיש בין 60% ל- 70% תמיכה בקרב הציבור הישראלי בהסכם קבע לסיום הסכסוך. יש לנו את "הסכם ז'נבה" שמוכיח שיש עם מי לדבר וניתן להגיע להסדר לגבי כל הנושאים שעל סדר היום של הסכסוך, אך כפי שהדברים נראים היום, קשה יהיה לראות הסכם ישראלי-פלסטיני עד סוף 2008.

"הסכם ז'נבה" מספק פתרון לגבי כל אחת מסוגיות הסכסוך. החשיבות של ז'נבה היא בכך שהיא מציבה הסכם שניתן לביצוע ונחתם על ידי מומחים. בעניין הפליטים העמיד "הסכם ז'נבה" מתווה על פיו יוצעו לכל פליט 5 אפשרויות למגורי קבע ביניהן יוכל לבחור: א. מדינת פלסטין. ב. אזורים שיועברו מישראל לפלסטין במסגרת חילופי שטחים ביחס שווה. ג. קליטה במדינות שלישיות. ד. אזרוח במדינות המארחות הנוכחיות. ה. קליטה במדינת ישראל, שתהיה נתונה לשיקול דעתה הריבוני של ישראל ותהיה בהתאם למספר שישראל תגיש לנציבות הבינלאומית, מספר שייצג את המספר הכולל של פליטים פלסטינים שישראל תקבל. לצורך חישוב המספר תיקח ישראל בחשבון את הממוצע של המספרים הכוללים שיגישו המדינות השלישיות השונות לנציבות הבינלאומית. הפתרון של ז'נבה לשאלת הפליטים עורר הכי הרבה התנגדות בציבור הישראלי. רבים טענו שאי-אפשר בכלל לקלוט פליטים ולכן לא תמכו בהסכם ז'נבה. אנשי ז'נבה טענו כי על ידי קבלת המספרים הספציפיים של הפליטים ניתן לחתום על סוף הסכסוך וסופיות התביעות. לא נעשה דבר ברמה הממשלתית בנושא הסכם ז'נבה. לבני טענה כי תהליך אנאפוליס יצא מנקודת הנחה שלא ניתן ליישם הסכם קבע, ולכן צריך להגיע להסכם מדף. תהליך אנאפוליס הרבה יותר רציני ממה שאולי מצטייר בתקשורת. הניירות שמייצרים צוותי המו"מ הינם רציניים ומתקדמים, מלבד נושא ירושלים, שלא נכנסים לעומקו, בשל הכניעה לש"ס.

לבני טענה כי על ישראל לחזק את אבו מאזן דרך מאמץ להגיע להסכם. החוברת שהפיקה "יוזמת ז'נבה", "הסכם בתוך שנה", מתווה מנגנונים ליישום הסכם, וחלק מהמלצותיה מאומצות על ידי צוותי המו"מ.

חלק מהבעיה ביחסים עם הרשות טמונה בכך שרה"מ נותן הנחיות להקלות על הפלסטינים, אך הנחיות אלו לא מתבצעות כי הצבא לא מבצע אותן. אם אנו רוצים לחזק את אבו מאזן ופיאד, אז צריך לעשות כן ומייד! חוק פינוי-פיצוי חייב לקבל גיבוי בכנסת. פינוי מושכל של מתנחלים ממקומות בהם ברור כי לא יהיו התנחלויות בעתיד הוא הכרחי.

לבני סיימה את דבריה בהתייחסות לזירה הפנים פלסטינית כשטענה כי הסכסוך בין "פתח" ל"חמאס" לא יועיל לנו בטווח הארוך, ולכן יש לנו אינטרס להניח לשיח "פתח-חמאס", אם מתנהל כזה, ולא לסכל אותו. עלינו לנצל את התהדיאה כדי לקדם הסכם עם אבו מאזן.

ד"ר סופיאן אבו זיידה אמר בפתח דבריו כי בתור מי שמעורב ישירות בתהליך השלום מתחילתו ב- 1993, הוא מקווה שאחרי כמה חודשים מפתיחת תהליך אנאפוליס נגיע לצעדים מעשיים כמו שיוזמת ז'נבה מציעה. אבו זיידה אמר כי הוא מסכים עם לבני בעניין הקושי לצפות שיגיעו הצדדים להסכם במהלך 2008. אבו זיידה אמר בתשובה לשאלת הפתיחה כי הוא לא יכול לבדוק בליבו של אולמרט או בלב הציבור הישראלי האם הוא מאמין בזכות הפלסטינים להקים מדינה עצמאית. אבו זיידה אמר כי לא יהיה לישראל עוד דורות רבים מנהיג מתון כמו אבו מאזן. אבו מאזן מאמין רק בדרך המו"מ, ומה שעושים לו הוא זריית חול בעיניים. סוגיית המחסומים קיבלה מקום בולט בדבריו של אבו זיידה, היכן שטען כי ישראל בונה חסימות ומחסומים דרך קבע, הגם שיש מחסומים שבתקופות מסוימות לא ניתן היה לבקש את הסרתם. בעניין זה הוא הביא את דוגמת הכפר סינג'יל, שהמחסומים בדרך אליו לא יכולים לזכות לכל צידוק ביטחוני. הצבא הישראלי לא מגלה כל עניין בביצוע הקלות בעניין המחסומים. מסקנתו היא שישראל מנצלת את הזמן ואת חולשת וטעויות הפלסטינים, חושבת שהיא קובעת דברים לטובתה, אך היא מפסידה את השותף הכי רציני שהיה לה אי-פעם. לפלסטינים לא יהיה מנהיג שניתן להגיע עימו להסכם כמו אבו מאזן.

אבו זיידה התייחס לפילוג הפנים פלסטיני ואמר כי המצב מסובך, וכי אין פלסטיני הגון שחושב שהפילוג צריך להימשך. אבו זיידה הזכיר כי הוא עצמו נחטף על ידי "חמאס", ביתו פוצץ, ובני משפחתו היו 6 שעות תחת אש. האינטרס הפלסטיני הוא לסיים את מצב הפילוג הפנימי. לטענתו "חמאס" חושבת שהיא יכולה לעבוד על כל העולם ולהנהיג את העם הפלסטיני כפי שהיא רוצה. הבעיה בחוסר היכולת של "חמאס" לגלות גמישות היא בהיעדר מנהיג חזק בארגון זה שיקום ויגיד "טעינו". אבו זיידה אמר בהקשר של "חמאס" כי לא הכל מותר במאבק לאומי. הוא אמר, יחד עם זאת, כי הוא חושב שבעתיד הקרוב, אולי בעזרת התהדיאה, "חמאס" יבין לפחות משהו מהמשגים שלו. בעניין ערביי ישראל הוא אמר כי יש לראות את זהותם כפלסטינים לפני זהותם הערבית-ישראלית. אבו זיידה אמר כי למרות שהוא תומך במו"מ שיביא ליישום פתרון שתי המדינות, הרי שקיימות עוד שתי אפשרויות להתנהלות מול הסכסוך: הקמת מדינה אחת דו-לאומית או הכרזה פלסטינית חד-צדדית על הקמת מדינה עצמאית על גבולות 1967 וניהול מאבק לא אלים בהתנחלויות.

המושב השני של הכנס עסק במעורבותם של הערבים בישראל בתהליך השלום ובזהותם כמיעוט לאומי במדינת ישראל. ראשון הדוברים היה השר עמי איילון, שאמר בפתיחה כי אילו היה ערבי, לא היה מוותר על זהותו. תהליך השלום הוא תהליך לעיצוב זהות. איילון אמר כי קראו למציאות שנוצרה בשטחים במהלך תהליך השלום "דו-ריבון". איילון אמר כי המודל של "מידת השכנות כמוה כגובה הגדר" אינה מדברת אליו, וכי מה שחשב בשנות ה- 90 בעניין הישראלי-פלסטיני נכון עוד יותר היום. לראייתו הפלסטינים והישראלים מחוברים זה לזה, ויחד עם זאת שונים. יש לנו יישות עצמאית ומורשת עצמאית, ויחד עם זאת אנו מחוברים לפלסטינים במספר דרכים. אם יש מודל של היפרדות, אז היא לא לבנות חומה באלימות, שכן אם אנו בונים חומה ללא הידברות, אז רק נעמיק את השנאה ולא נקדם את ההסכם. בגבול מסוים של סבל, כשנדמה יהיה לפלסטינים שהיפרדות מאיתנו תביא להשמדתם, הם לא יאפשרו לנו את ההיפרדות ויתנגדו לה. השאלה האם ערביי ישראל הם גשר לשלום או האם הם מכשול לשלום תלויה בתפישת השלום שלנו. השאלה תלויה גם בתפישת ערביי ישראל, אך היא ראשית כל תלויה בהבהרת המודל. ערביי ישראל יכולים להוות גשר לשלום אם הם ידעו לתת תשובות למעמדם בתוך מדינת ישראל. על מנת לצאת מהמבוי הסתום בו נמצא האזור עלינו להבין משהו שהוא בעייתי מבחינתנו, שכן כדי להבינו באמת עלינו לגעת בעצבים רגישים של זהותנו. עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון על סוגיות הגבולות, ירושלים, הפליטים וסוגיית המתנחלים. עלינו לתת תשובות שיצדיקו את זכותנו למדינה משלנו. הדחקנו את הדיון בנושאי הליבה כי הוא כואב מאד. אנו חלוקים בתוך עצמנו במידה רבה.

איילון פסל את רעיון העברת שטחים מאוכלסים למדינה הפלסטינית, ואמר שרוב היהודים בישראל אינם מבינים את עומק הדילמה של הערבים בישראל. אנו, היהודים, שואלים אותם "מה אתם קודם?", ואם הם אומרים שהם משהו לפני "ישראלי" אז רוב אזרחי ישראל היהודים יראו בהם כגייס חמישי וכאויב. אנחנו צריכים להבין את האחריות הכבדה המוטלת על משתתפי הדיון הזה. "מנהיגות ציבורית" היא אחריות כבדה. עלינו לייצר "יחד ישראלי" מבלי למחוק זהויות. בעבר חשבנו שעלינו לבנות כור היתוך שייצר משהו חדש. עלינו לייצר תחושת שייכות משותפת למדינת העם היהודי, וזה יקרה רק עם הקמת מדינה פלסטינית.

פרופ' מאג'ד אל-חאג' תיאר את המיעוט הערבי כמרגיש עצמו בעל מנטליות של רוב בשל הימצאותו במזה"ת הערבי, ומצד שני הוא מיעוט במדינתו. אל-חאג' טען כי השמאל בישראל צריך לבנות אסטרטגיה חדשה של שלום בה יהיה גם המרכיב המדיני וגם המרכיב החברתי בין ערבים ליהודים, על פיהם נוכל לבנות חברה אזרחית צודקת. אל-חאג' אמר כי הוא היה רוצה לראות בערביי ישראל כחלק מהשלום ולא כגשר לשלום. לדעתו יחסי ערבים-יהודים בישראל יכולים לשמש דגם לדו-קיום אמיתי, אך קודם כל נצטרך לכבד את זהותו האחד של האחר וכך נוכל לקדם את השלום.

סגן ראש עריית חיפה, איציק דהרי, הביא את עירו כדוגמא לדו-קיום. הוא אמר כי המתכון להגעה לפתרון המחלוקות בין אזרחי ישראל הוא ליצור מצב של שוויון. השלום הוא הברירה היחידה שיש לנו.

חה"כ מחמד ברכה אמר כי האזרחים הערבים בישראל גמרו אומר לגבי מעמדם במשוואת העצמאות שלהם. הם יהיו אזרחי מדינת ישראל ויהיו מחוברים בזהותם למדינה הפלסטינית. בהתייחסו למצב תהליך השלום הנוכחי, אמר ברכה כי חזון בוש אינו בדיוק מתכון להגעה לפתרון שתי המדינות. האמריקאים, לדבריו, רוצים לפתור עצמם מאחריות לגבי עתיד העם הפלסטיני. ההכרה של אש"פ במדינת ישראל על בסיס גבולות 1967 היתה צעד מספיק מרחיק לכת וכן גם יוזמת השלום הערבית (היוזמה הסעודית). הוא טען כי אזרחי ישראל היהודים חיים בהכחשה לגבי מהות זכותו של הציבור הערבי במדינת ישראל.

ברכה התייחס לחוסר הצדק שבאי-הגשת כתבי אישום כנגד השוטרים שירו למוות ב- 13 מפגינים ערבים באירועי אוקטובר 2000, ולעומת זאת כתבי אישום כן יוגשו כנגד 12 ערבים כתקפו והרגו את המחבל היהודי, נתן זאדה, שרצח בדם קר 4 ערבים לפני שלוש שנים. 230,000 ערבים ישראלים חתמו על עצומת מחאה כנגד אי-הגשת כתבי אישום נגד השוטרים שהרגו 13 מפגינים ב- 2000, ומהלך זה לא זכה אפילו לכותרת אחת בעיתונים המובילים בישראל. מדינת ישראל צריכה לבנות אמירה אחרת.