כן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבהכן להסכם - תומכים ביוזמת ז'נבה
English Русский الموقع الفلسطيني
עקבו אחרינו בטוויטר הצטרפו אלינו בפייסבוק ערוץ יוזמת ז'נה ביוטיוב
שומרים על קשר

ז'נבה בשטח
היכנסו לצפות בסרטון מי אנחנו
<< חזרה לרשימה

סיכום והמלצות – ד"ר יוסי ביילין

מר גדי בלטיאנסקי:

תודה רבה. אנחנו מיד ניגש לדברי הסיכום הסובסרטיביים של ד"ר ביילין. עוד לפני כן, כמילים אחרונות שלי, אני פשוט רק רוצה להודות לכולכם שהייתם והגעתם ונשארתם. לומר לכם שאנחנו נייצר סיכום כתוב של הדברים שנאמרו כאן ביום וחצי האחרונים, ואם יהיה צורך נוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה, ונשלח לכל אחת ואחד מכם את הסיכום הזה, כמובן שנשלח אותו לגורמים אחרים רלוונטיים.

אני רוצה רק לנצל את ההזדמנות הזאת, שוב רק להודות למוטי קריסטל, למרות שהוא יצא לפני דקה, אבל הוא עבד אתמול קשה וגם לקראת הכנס, על ההנחיה שלו. אני רוצה להודות מאד, תודה מיוחדת, לכל האנשים שהגיעו במיוחד מחוץ לגבולות ישראל. למר פיטר ג'וזף, למר ג'ים ווקר, לשגריר דן קרצר, לרוב מאלי. אני רוצה להודות לאנשי קרן פרידריך אברט על שיתוף הפעולה בארגון וקיום האירוע הזה.

ותרשו לי גם תודה מיוחדת ועמוקה ואישית מאד לכל אחת ואחד מחברותיי וחבריי במטה יוזמת ז'נבה, שעבדו יומם ולילה, פשוטו כמשמעו, כדי להוציא את רעיון הכנס הזה מן הכוח אל הפועל. תודה רבה לכם.

ותודה רבה לאיש שבלעדיו כל זה לא היה קורה, יוסי ביילין, בבקשה.

ד"ר יוסי ביילין:

אני רוצה ברשותכם להצטרף לכל רשימת התודות חוץ מהאחרונה, ולהוסיף עליה את התודה לגדי שבלעדיו באמת זה לא היה קורה. לגדי ולצוות הבלתי-רגיל שהוא הקים איתו במטה ז'נבה. ותודה לכל מי שטרח ובא לכאן ביומיים האחרונים, והצליח/הצליחה להישאר כאן בחדר הזה לשעות ארוכות, שהיו, נדמה לי, מעניינות.

אני חושב שישנה הסכמה אצל רובנו ש-2008 היא כנראה שנה מיוחדת שבה יש פוטנציאל. פוטנציאל להגיע להסדר, ובעיקר משום שהשנים שאחריה נראות לפחות מנקודת הזמן הזאת, הסובייקטיבית שלנו כרגע, כפחות בעלות סיכוי, משורה של סיבות שדיברנו עליהן, לקדם בהן תהליך שלום. ולכן התחושה היא של צורך לזרז מהלכים ולנצל את הרגע שנוצר.

אני חושב שהיתה הסכמה לגבי המבנים. הצורך בצוות שרים, החשיבות הגדולה כמובן בצד של הישראלים בהבנות ותיאומים בין ראש הממשלה ושר הביטחון, כמפתח להצלחה של תהליך במקרים שבהם זה לא אותו דבר, ובמקרה שלנו זה לא אותו דבר, לא אותו אדם. במנהלת שלום מקצועית מאד, מתכללת, שצריכה לטפל בהסכם ובמסגרת הרחב. במו"מ על נושאים הגנריים, תוך שיתוף פעולה גם עם משרדי הממשלה וגם עם הגורמים מחוץ להם שזה ה-NGO's השונים.

אני חושב שמוסכם גם שהמפתח של כל הנושאים הוא הנושא הטריטוריאלי. כלומר, אילו או אם או כאשר נצליח להציג את הנוסחה הטריטוריאלית אז יהיה הרבה יותר קל לעסוק בכל הנושאים האחרים, שכך או אחרת כרוכים בהם. וראינו קודם את הדיאגראמה של ניסרין, שבעצם הראתה שלצד הפלסטיני, אני לא הייתי מודע לזה, הנושאים של ירושלים והביטחון היו ת"פ של הנושא הטריטוריאלי. ולא נושאים נפרדים. זאת אומרת, שיש שם ירושלים וטריטוריה. אני חושב שיש בזה לא מעט, אני כמעט הייתי שם את הכל, תחת המפתח הזה, ונדמה לי שזה אחד הדברים שהועלו כאן והוסכמו כאן.

אני חושב שהוסכמה החשיבות של ה-back channel, שיכול להיות גם חוץ-ממשלתי, גם ממשלתי, אבל הוא חייב להיות סודי. הסודיות היא מפתח מאד-מאד חשוב בתהליך הזה. היא לא יכולה, בודאי לא בנקודת הזמן הזאת, להחליף את התהליך הפומבי, כפי שהיא עשתה את זה באוסלו. אבל היא צריכה להיות מקבילה לתהליך הפומבי כל הזמן, בגלל היתרון האדיר שלה, והעיקרי הוא שהיא לא מושפעת מאירועים חיצוניים.

אין ספק שהועלתה כאן החשיבות והוסכמה גם החשיבות של ההנחיה הברורה של הקבינט, שהקבינט ידע. הקבינט, ובמקרה הזה הקברניט, שיכול להיות זה שעומד בראש הקבינט, שידע מה הוא רוצה. ואמרתי אתמול, זה נורא קשה לדעת מה אתה רוצה. אני חשבתי פעם לעשות מחקר על עצם הדבר הזה שכשאתה בא למו"מ אתה חושב שאתה יודע מה אתה רוצה ותוך כדי המו"מ עם הצד השני פתאום אתה לומד שיש דברים שאולי פשוט זה הפוך. שהוא אומר לך "תגיד לי, מה אתה בכלל רוצה את זה? אתה יודע מה זה אומר?". ואילו היה זמן רב יותר, ואין לנו, היו לי גם דוגמאות.

החשיבות של הידיעה מה הקברניט רוצה, והחשיבות ההבהרה גם לנושאים ולנותנים מטעמו, למשל שלא יודיעו להם כשמגיעים לאמריקה "תשמעו, אני מחלק את ירושלים", כמו שקרה ביולי 2000. והצוות עצמו לא ידע במטוס למה הוא הולך. וגם לגורמים האחרים. גורם אחד שהוזכר כאן הוא הצבא, שבכל מצב שבו המסר הוא לא חד-משמעי יפורש על ידו כמעומעם, ויגרום לו להרחיב את מרחב התמרון שלו, כארגון שיש לו מטרות ארגוניות. וכפי שגם דובר היום, יהדות אמריקה שמושפעת מאד מראש ממשלת ישראל, מושפעת מאד מההנהגה הישראלית, וזקוקה להנחיות או להבהרות, וברוב הזמן וברוב השנים היא לא מקבלת את זה, ולכן ארגונים שונים יכולים גם בקלות להגיד "רגע, כפי שאני מבין את העמדה הישראלית זה ככה וככה", ומישהו אחר אומר "זה משהו אחר". וקשה מאד להעביר את זה כי אין מי שיבהיר את זה לא פעם.

העירוב של הצבא במו"מ הטאקטי מול גורמי הביטחון של צד שני מוסכם, באשר לשאלה העקרונית האם מוכנים לוותר על הגדה המערבית, האם מוכנים לוותר על החרמון? האם מוכנים לוותר על רמת הגולן? השאלות היותר עקרוניות האלה, אין שום ספק שהצבא מרגיש את עצמו כעורך הדין של השמרנות, של המצב הקיים, של המאה אחוז ביטחון לאותו רגע נתון, ולכן, בודאי שצריכים לשמוע אותו, אבל הוא לא יכול להיות זה שיגיד למקבלי ההחלטות אם לעשות דבר כזה או לא. לעומת זה, בדרג הטאקטי, ברמה הטאקטית הוא יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי בהשפעה על מקבלי ההחלטות. ואין ספק שצריכים לקחת בחשבון את ה-parties spoilers שבצד שלנו הם יכולים להיות המתנחלים.

החשיבות של מה שקורה בשטח בשעה שהמו"מ מתנהל היא אחד הנושאים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון. לא תמיד זה נלקח בחשבון בעבר. זה קשה, כי לא פעם כשיש מו"מ יש דווקא יותר תמריץ למי שרוצה לפגוע בו לפגוע בו, ועושה את זה באלימות.

אבל דווקא אז כשיש מו"מ, יש צורך בכך שהמצב בשטח ישתפר, גם כלכלית וגם מחסומית. משום שהפער שעלול להיווצר בין מה שנדמה כאיזה מו"מ בבתי מלון של אנשים שלא יודעים מה קורה במציאות, לבין המחסום בשטח והסבל של היומיום של הפלסטינים, יוצר את חוסר האמון ביכולת לקבל בסופו של דבר תמיכה בתהליך המדיני.

ודבר נוסף, שהוא מאד-מאד חשוב, זה אחד השינויים שחלו בשנים האחרונות, בגלל החולשה של אש"ף/פת"ח/רשות פלסטינית, יש יותר חשיבות מאשר בעבר לטפל במעטפת. כלומר, מו"מ מקביל עם סוריה עשוי לא רק שלא להוות סיכון לגבי הצלחת המו"מ עם הפלסטינים אלא להפך. להעניק יתר לגיטימציה למו"מ עם הפלסטינים, ולהחליש גורמים כמו חיזבאללה וחמאס, והוא הדבר לגבי החשיבות הגדולה מאד של הליגה הערבית, שבגלל היוזמה הערבית יכולה לסייע בלגיטימציה של הנושאים ונותנים הפלסטיניים כאשר הם עצמם נמצאים באחד הרגעים הקשים ביותר היסטורית, בין השאר בגלל מה שקורה בעקבות ניצחון החמאס וההשתלטות שלו על עזה.

מילה אחרונה, אני באמת אישית מאד-מאד נהניתי מכל הפאנלים שהיו כאן. זה ממש בשבילי היה סיפור מתח. ואני גם מודה שזה לא רק מציף אושר, כי חלק מהדברים הם דברים לא-פשוטים. והפיתוי הכי גדול שכשאתה שומע את כל הדברים האלה זה לקחת סופסוף באופן מעשי את מכונת הזמן ולחזור ל-93', ולהגיד - תראו, מנהיגים חזקים, מלאי אמביציה, ציבור שעדיין לא חווה את התסכול שבאי-ביצוע ההסכמים, שבאלימות, שבהמשך ההתנחלויות. זה בעצם הרגע שממנו צריכים להמשיך את המו"מ להסדר הקבע, ולהרביץ את השנה הזאת עכשיו אז. כיוון שהיכולת, הסבירות לעשות את זה, היא אפשרית אבל היא לא גבוהה במיוחד. וכיוון שאנחנו נמצאים ב-2008, אני חושב שהדבר האחרון שיכולים להרשות לעצמנו זה לומר שכיוון שאנחנו נמצאים במצב יותר קשה, כיוון שיש איזו שהיא עייפות החומר וציניות, וניכור, וגם חולשה של מנהיגים, אז למרות הסיכוי לכאורה שקיים אנחנו צריכים להרים ידיים, זאת נדמה לי האמירה שאנחנו לעצמנו לא יכולים להרשות. תודה רבה.